מנהגי פורים: מאיפה הגיעו המגילה, משלוח המנות, התחפושות והפורים־שפיל

פורים הוא החג היחיד בלוח העברי שמנהגיו העיקריים כתובים בתוך הספר שמספר את סיפורו. מגילת אסתר עצמה קובעת שיש לעשות את ימי הפורים "ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים". אבל רוב מה שאנו מזהים היום עם החג, התחפושות, הרעשנים, ההצגות והתהלוכות, נוסף מאות שנים אחרי שהמגילה נכתבה. חלק מן המנהגים נולד בבבל, חלק באיטליה של הרנסנס, וחלק בתל אביב של המאה העשרים.

המאמר הזה עובר על המנהגים אחד אחד ומנסה להבחין בין מה שמופיע במקורות הקדומים לבין מה שנוסף מאוחר יותר. על מקומו של פורים בתוך לוח המועדים כולו אפשר לקרוא בסקירה על מקורות חגי ישראל.

ספר בלי שם האל

מגילת אסתר היא ספר יוצא דופן בתנ״ך. שם האל אינו מופיע בה אף פעם אחת. אין בה תפילה מפורשת, אין בה נבואה ואין בה נס גלוי. הכול קורה בתוך ארמון פרסי, בין מזימות של חצר, משתאות וגזרות שנכתבות ונחתמות בטבעת המלך. ההצלה באה מתוך צירוף מקרים ומתוך אומץ של שני אנשים, ולא מתוך התערבות שמימית גלויה.

חז״ל ראו בכך סוד ולא חיסרון. הם דרשו את השם "אסתר" מלשון הסתר, ופירשו את הסיפור כנס נסתר, שבו יד ההשגחה פועלת מאחורי הקלעים. בתרגום היווני של התנ״ך, לעומת זאת, נוספו למגילה קטעים שלמים, ובהם תפילות של מרדכי ואסתר, כאילו המתרגמים לא יכלו לשאת ספר מקראי בלי תפילה.

מעניין לציין שבין המגילות שנמצאו במערות קומראן נמצאו קטעים מכל ספרי התנ״ך כמעט, אבל לא ממגילת אסתר. אין לדעת בוודאות אם זה מקרה של שימור או שיקוף של עמדה של הכת שישבה שם, שאולי לא קיבלה את חג הפורים. על המגילות האלה ועל מה שהן מלמדות אפשר לקרוא במאמר על מגילות ים המלח.

המגילה עצמה: ארבע מצוות

בפרק התשיעי של מגילת אסתר מתוארת הקביעה של החג. מרדכי ואסתר כותבים ליהודים בכל מדינות המלך לקיים את ימי ארבעה עשר וחמישה עשר באדר בכל שנה, כימים שבהם "נהפך" היגון לשמחה. מן הפסוקים האלה גזרו חז״ל ארבע מצוות: קריאת המגילה, סעודת פורים, משלוח מנות ומתנות לאביונים.

שלוש מן המצוות האלה מופיעות במגילה במפורש. קריאת המגילה נגזרה מן הפסוק "והימים האלה נזכרים ונעשים", שחז״ל פירשו כחובה לזכור את הסיפור בקריאה פומבית. זה דפוס מוכר: מנהג שמתחיל ברמז בטקסט ומקבל צורה מוגדרת בספרות התלמודית.

קריאת המגילה ומסכת מגילה

המשנה והתלמוד הקדישו לפורים מסכת שלמה, מסכת מגילה. נקבע בה מי חייב לשמוע את הקריאה, מתי קוראים, איך כותבים את המגילה ומה דינה של מגילה שנכתבה שלא כהלכה. אחד הכללים המעניינים הוא שגם נשים חייבות בשמיעת המגילה, כי "אף הן היו באותו הנס".

הקריאה נעשית פעמיים, בערב ובבוקר, ובמקומות רבים נוהגים לקרוא את שמות עשרת בני המן בנשימה אחת. המנהג להרעיש כשמוזכר שמו של המן מאוחר יותר. מקורו כנראה בימי הביניים באירופה, במנהג לכתוב את שמו של המן על אבנים או על סוליות הנעליים ולמחוק אותו ברקיעה, כביטוי לציווי "תמחה את זכר עמלק". הרעשן המוכר לנו הוא גלגול מאוחר של המנהג הזה.

"עד דלא ידע"

הסעודה היא מצווה מן המגילה, אבל האמירה המפורסמת ביותר עליה מגיעה מן התלמוד הבבלי. במסכת מגילה (ז, ב) אומר רבא: "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", כלומר חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא יבחין בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי". מיד אחר כך מובא סיפור על שני חכמים שסעדו יחד, ואחד מהם הרג את חברו בשכרותו והחיה אותו בתפילה. בשנה הבאה סירב חברו להצטרף שוב.

הסמיכות בין האמירה לבין הסיפור עוררה דיון ארוך בין הפוסקים. יש שקיבלו את דברי רבא כפשוטם, ויש שראו בסיפור דחייה שלהם. הרמב״ם קבע שיש לשתות עד שאדם נרדם, ופוסקים אחרים הסתפקו בשתייה מעט יותר מן הרגיל. ההבדלים האלה מראים איך משפט אחד בגמרא יכול להפוך למחלוקת שנמשכת אלף שנה.

משלוח מנות ומתנות לאביונים

שתי המצוות החברתיות של פורים מופיעות במגילה זו לצד זו. משלוח מנות הוא שליחת מאכלים לחבר, ומתנות לאביונים הן תרומה לעניים. חז״ל קבעו שיש לשלוח לפחות שתי מנות לאדם אחד, ולתת לפחות שתי מתנות לשני עניים. הרמב״ם הוסיף שעדיף להרבות במתנות לאביונים מאשר בסעודה ובמשלוח המנות, כי "אין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים".

המנהג לאפות מאפים מיוחדים לפורים התפתח לאורך הדורות ובעדות שונות. אוזני המן, המאפה המשולש הממולא, מוכרות בעברית בשם הזה, ובקהילות אשכנז נקראו המן־טאשן, כיסים של מן, משחק מילים יידי שהתחבר עם הזמן לשמו של המן. קהילות אחרות אפו מאפים שונים לגמרי, וכל קהילה ראתה בשלה את המסורתי.

התחפושות: מנהג שנולד באיטליה

התחפושת היא אולי המנהג המזוהה ביותר עם פורים היום, אבל היא אינה מוזכרת לא במגילה ולא בתלמוד. העדויות הראשונות ליהודים שמתחפשים בפורים מגיעות מאיטליה של סוף ימי הביניים ותחילת הרנסנס, בהשפעת הקרנבל הנוצרי שנחגג באותה עונה בערך. משם המנהג התפשט לאשכנז ולקהילות אחרות.

המנהג עורר דיון הלכתי, כי התחפושת כללה לעיתים לבוש של המין השני, שהתורה אוסרת. חלק מן הפוסקים התירו זאת בפורים בגלל אופיו של החג, וחלק אסרו. גם כאן הוויכוח עצמו מלמד כמה חזק היה המנהג: הוא כבר היה נפוץ מכדי שאפשר יהיה לבטל אותו, והשאלה הייתה רק איך להסדיר אותו.

הפורים־שפיל

בקהילות אשכנז, מן המאה ה-16 לערך, התפתח הפורים־שפיל, הצגה עממית ביידיש שהוצגה בבתים ובחצרות בפורים. השחקנים, לרוב צעירים או בעלי מלאכה, עברו מבית לבית, הציגו את סיפור המגילה או סיפורים מקראיים אחרים, וקיבלו תמורה במעות או במאכלים. ההצגות היו מלאות הומור גס, חרוזים ושירים, ולעיתים גם ביקורת על נכבדי הקהילה.

הפורים־שפיל נחשב לאחד השורשים של התיאטרון היידי, שצמח במאה ה-19 במזרח אירופה. במובן הזה, מנהג עממי שנועד לבדר בסעודת פורים הפך לבסיס של תרבות במה שלמה. על מסורות שירה ונגינה נוספות שליוו את החגים אפשר לקרוא גם במאמר על סדר המועדים.

שושן פורים ופורים של מוקפות

אחד הייחודים של פורים הוא שהוא נחגג בתאריכים שונים במקומות שונים. במגילה מסופר שיהודי שושן הבירה נלחמו גם ביום ארבעה עשר ונחו רק בחמישה עשר, ולכן הם חגגו יום אחד אחרי שאר היהודים. חז״ל קבעו שהערים שהיו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון חוגגות בחמישה עשר באדר, כמו שושן, ושאר המקומות בארבעה עשר.

מכאן נולד המצב המיוחד של ירושלים, שבה חוגגים את "שושן פורים" ביום שאחרי שאר הארץ, ושל כמה ערים שבהן יש ספק אם היו מוקפות, ובהן חוגגים מספק בשני הימים. גם בשנה מעוברת יש לפורים גלגול: פורים קטן באדר הראשון, ופורים עצמו באדר השני.

פורים המשולש

מקרה מיוחד עוד יותר מתרחש בירושלים כשחמישה עשר באדר חל בשבת. במצב כזה אי אפשר לקיים את כל מצוות היום בשבת, ולכן הן מתחלקות על פני שלושה ימים: את המגילה קוראים ביום שישי, יחד עם המתנות לאביונים, בשבת עצמה מוסיפים את קריאת התורה ואת ההפטרה של פורים, ואת הסעודה ומשלוח המנות דוחים ליום ראשון. המצב הזה נקרא "פורים המשולש".

זה מקרה נדיר יחסית, שמתרחש רק בחלק מן השנים, אבל הוא מראה כמה מורכבת יכולה להיות מערכת ההלכות שנבנתה על כמה פסוקים במגילה. הכלל העתיק בדבר ערים מוקפות חומה ממשיך לקבוע, אחרי אלפיים שנה, באיזה יום יקראו הירושלמים את המגילה.

פורים של הקהילות

מנהג פחות מוכר, אבל מרתק, הוא "פורים מקומי". קהילות רבות שניצלו מסכנה, מפרעות, ממלחמה או מגזירה, קבעו לעצמן יום חג שנקרא על שם העיר או המשפחה, ובו קראו "מגילה" שכתבו על הנס שלהן. היו פורים כאלה בקהילות באיטליה, בצפון אפריקה, במזרח אירופה ובמקומות נוספים, וחלקם נחגגו מאות שנים.

המנהג הזה מראה כמה עמוק הפך פורים לתבנית. כל קהילה שחוותה הצלה ראתה בעצמה "שושן" קטנה, והשתמשה במסגרת של המגילה, הקריאה, הסעודה והמתנות, כדי לזכור את המקרה שלה.

העדלאידע ופורים בעיר העברית

בארץ ישראל של ראשית המאה ה-20 קיבל פורים צורה חדשה. בתל אביב התקיימו כבר בשנות העשרה של המאה תהלוכות פורים, ובשנות העשרים והשלושים הן הפכו לאירוע עירוני גדול שמשך קהל מכל הארץ. השם "עדלאידע", מן הביטוי "עד דלא ידע", נבחר לתהלוכה בשנת 1932, ומשם התפשט לערים אחרות.

העדלאידע היא דוגמה מובהקת לתהליך שעובר על חגים רבים בעת החדשה: מנהג דתי עתיק מקבל פרשנות לאומית ותרבותית, בלי לוותר על הסמלים המסורתיים. הביטוי התלמודי על שכרות בסעודה הפך לשם של תהלוכת רחוב, והתחפושת האיטלקית הפכה לחלק מתרבות הילדים הישראלית.

שכבות של חג אחד

מי שמסתכל על פורים של היום רואה שכבות שנערמו אחת על השנייה. המגילה נתנה את הבסיס, חז״ל קבעו את הצורה, קהילות ימי הביניים הוסיפו את הרעשן ואת מחיית השם, איטליה הוסיפה את התחפושת, אשכנז את ההצגה ואת המאפה, והציונות את התהלוכה. אף אחת מן השכבות לא מחקה את קודמתה, וזה אולי הסוד של החג הזה.

כדאי לזכור שגם כאן יש פער בין המסורת הרווחת לבין התיעוד. התאריכים של המנהגים שנוספו מאוחר הם בדרך כלל הערכות, שמבוססות על העדות הראשונה שנשמרה ולא על רגע הלידה של המנהג. מנהגים עממיים נולדים לרוב לפני שמישהו טורח לכתוב עליהם.