דילוג לתוכן
שורשים וזמן
מגילות וכתבי יד

מגילות שפירא: הזיוף שהוכרז ב-1883 ושחוזר לדיון היום

מגילות שפירא: הזיוף שהוכרז ב-1883 ושחוזר לדיון היום
במאמר הזה9 פרקים
  1. מי היה משה וילהלם שפירא, ואיך הגיעו המגילות ללונדון?
  2. מה נטען שהיה כתוב במגילות?
  3. מגילות שפירא בין זיוף, טעות וזיכרון מחקרי
  4. איך בודקים היום פרשה כזאת? שלב אחר שלב
  5. איפה נתקעים בדרך, ומה עושים אז?
  6. אילו מסמכים כדאי לחפש בארכיונים ובספריות?
  7. מה הקשר למגילות מדבר יהודה ולמרד בר כוכבא?
  8. איך כותבים על הפרשה בלי ליפול לסנסציה?
  9. למה הפרשה עדיין חשובה?

מגילות שפירא הן אחת הפרשות המסקרנות ביותר בתולדות חקר כתבי היד המקראיים: רצועות עור עתיקות לכאורה, ובהן נוסח שונה של ספר דברים, שהוצגו בלונדון בשנת 1883, הוכתרו במהירות כזיוף — ונעלמו כמעט בלי להשאיר עקבות חומריים. מאז, כל דור חוזר אליהן אחרת: פעם כסיפור אזהרה על שוק עתיקות פרוע, פעם כטרגדיה של חוקר וסוחר שנדחק אל הקצה, ופעם כשאלה פתוחה על גבולות הוודאות במחקר.

כמעט מאה וחמישים שנה אחרי הסערה, הדיון במגילות שפירא אינו רק רכילות היסטורית. הוא נוגע בשאלות מעשיות מאוד: איך בודקים כתב יד שאבד? אילו מסמכים יכולים להחליף בדיקה פיזית? מה עושים כאשר המומחים בני הזמן היו חלוקים, או נגועים בדעות מוקדמות? ואיך מפרידים בין התלהבות מוצדקת לבין רצון לראות תגלית במקום שאולי הייתה תרמית?

המאמר הזה מציע מבט כפול: גם סיפור היסטורי של פרשה ירושלמית-אירופית סוערת, וגם מדריך מעשי לקורא, חוקר עצמאי או מדריך מורשת שרוצה לבחון את הנושא בצורה מסודרת, בלי להיסחף אחר כותרות.

מי היה משה וילהלם שפירא, ואיך הגיעו המגילות ללונדון?

משה וילהלם שפירא היה סוחר עתיקות ירושלמי, יהודי מומר, שפעל בעיר בתקופה שבה ארץ ישראל הפכה מוקד משיכה לחוקרים, מיסיונרים, אספנים ונציגי מוזיאונים אירופיים. ירושלים של המחצית השנייה של המאה ה-19 הייתה מקום שבו כתבי יד, מטבעות, כתובות ואבני בנייה עברו מיד ליד, לעיתים בתיעוד מסודר ולעיתים דרך מתווכים מקומיים, סיפורים חלקיים והרבה אמון אישי.

שפירא כבר היה מוכר בעולם העתיקות לפני פרשת המגילות. הוא עסק, בין השאר, בכתבי יד עבריים ושומרוניים, והיה מעורב קודם לכן בפרשה של זיופי עתיקות מואביים. הרקע הזה השפיע מאוד על האופן שבו התקבלו המגילות שהביא ללונדון: גם אם הן נראו מסעירות, האיש שהציג אותן לא הגיע לדלת נקייה מחשדות.

לטענתו, הרצועות הגיעו מאזור עבר הירדן וממערות סמוכות לים המלח. כאן בדיוק מתחילה האירוניה ההיסטורית: עשרות שנים לפני גילוי מגילות מדבר יהודה, תיאור כזה נשמע לרבים מפוקפק. אחרי גילוי המגילות בקומראן, הוא כבר נשמע פחות מופרך. זו אחת הסיבות לכך שהפרשה חזרה שוב ושוב לדיון.

מה נטען שהיה כתוב במגילות?

לפי התיאורים, המגילות כללו נוסח מקוצר ושונה של ספר דברים, ובמרכזו גרסה של עשרת הדיברות. הן לא היו ספר תורה רגיל, אלא טקסט מקראי בעל הבדלים ניכרים מן המסורה. עבור חוקרי מקרא של התקופה, זו הייתה אפשרות כמעט מטלטלת: עדות קדומה לנוסח אחר, אולי עתיק מאוד, של אחד מספרי התורה.

ההקשר חשוב. במאה ה-19 התפתח במהירות המחקר הביקורתי של המקרא, וחוקרים חיפשו סימנים להתפתחות נוסחים, מסורות ועריכות. כיום, אחרי גילוי מגילות מדבר יהודה, עצם קיומם של נוסחים מקראיים שונים בעת העתיקה אינו מפתיע. מי שרוצה להבין את הרקע הרחב יותר של גיוון טקסטואלי בימי בית שני יכול להתחיל בקריאה על תקופת בית שני, שבה התגבשו זרמים, מסורות וקהילות סביב מקדש, תורה וזהות.

אבל בשנות ה-80 של המאה ה-19 לא היה למדענים ארון מלא מגילות מקומראן להשוואה. הייתה להם רצועת עור חשודה, סוחר שנוי במחלוקת, וטקסט שנראה לחלקם “יפה מדי” כדי להיות אמיתי.

מגילות שפירא בין זיוף, טעות וזיכרון מחקרי

ההכרעה נגד שפירא הייתה מהירה וחריפה. חוקרים בולטים בחנו את הרצועות או את העתקיהן, וחלקם טענו שהכתב, החומר, צורת החיתוך והנוסח מעידים על זיוף מודרני. היו שהציעו שהרצועות נחתכו משולי כתבי יד ישנים, אולי כאלה ששפירא הכיר היטב, ועליהן נכתב טקסט חדש שנועד להיראות קדום.

אחד הדברים שמקשים על בדיקה מחודשת הוא שהמגילות עצמן נעלמו. בלי החומר המקורי אי אפשר לבצע בדיקות מעבדה של עור, דיו, סיבים, מלחים, שחיקה או מיקרו-חתכים. במקום זה נשארים עם תעתיקים, תיאורים, רישומים, מכתבים, פרסומים עיתונאיים וחוות דעת של בני הזמן. זה חומר עשיר, אבל הוא אינו תחליף מלא לממצא.

מצד שני, גם הכרזת זיוף אינה סוף פסוק היסטורי. מומחים יכולים לטעות, במיוחד כאשר הם מושפעים ממוניטין קודם של אדם, מתחרות בין מוסדות, או ממוסכמות מחקריות של זמנם. לכן השאלה אינה “האם מאמינים לשפירא”, אלא: איזה משקל נותנים לכל סוג ראיה, ומה אפשר להסיק בזהירות.

איך בודקים היום פרשה כזאת? שלב אחר שלב

מי שרוצה לחקור את מגילות שפירא ברצינות — גם בלי להיות חוקר אוניברסיטאי — צריך לעבוד באופן מסודר. הפרשה מלאה ציטוטים חלקיים, סיפורים חוזרים וטעויות שהשתרשו. הדרך הנכונה היא לבנות תיק מחקר קטן, ואז להרחיב אותו בזהירות.

שלב ראשון: מגדירים שאלת מחקר צרה

במקום לשאול “האם המגילות אמיתיות?”, עדיף להתחיל בשאלה מוגדרת:

  • מה בדיוק היה נוסח המגילות לפי התעתיקים שנשמרו?
  • מי ראה את הרצועות עצמן, ומי הסתמך רק על דיווחים?
  • אילו טענות טכניות הועלו נגד האותיות, העור והדיו?
  • מה השתנה בהערכת הפרשה אחרי גילוי מגילות מדבר יהודה?
  • האם יש קשר ממשי בין המגילות לבין מסורות נוסח מימי בית שני?

שאלה צרה מונעת בלבול. היא גם עוזרת להבין אם אתם עוסקים בהיסטוריה של טקסט, בהיסטוריה של שוק העתיקות, או בהיסטוריה של הזיכרון הציבורי.

שלב שני: אוספים מסמכים בסיסיים

כאן מתחילה העבודה המעשית. יש כמה סוגי מקורות שכדאי לחפש:

  • תעתיקים ותרגומים של נוסח המגילות כפי שפורסמו או הועתקו בזמן הפרשה.
  • מכתבים ודיווחים של חוקרים, אספנים ואנשי מוזיאונים שעסקו ברצועות.
  • קטלוגים של מכירה או תצוגה, אם קיימים, שיכולים ללמד על מסלול החפץ לאחר הדחייה.
  • כתבות עיתונות מן התקופה, בזהירות רבה, משום שעיתונות יכולה להעצים דרמה על חשבון דיוק.
  • מחקרים מודרניים שמנתחים מחדש את הטקסט, הכתב וההקשר.
  • חומר השוואתי על מגילות מדבר יהודה, נוסחי מקרא קדומים וכתבי יד שומרוניים.

כדאי לנהל גיליון פשוט: שם המסמך, שנה, מחבר, סוג מקור, האם ראה את המגילה במו עיניו, ומה בדיוק הוא טוען. זה נשמע טכני, אבל בפרשה הזאת הטכניקה מצילה מהטעיה.

שלב שלישי: מפרידים בין עדות ראשונה לעדות חוזרת

אחת המלכודות הנפוצות היא ציטוטים שמסתובבים ממאמר למאמר עד שהם מקבלים הילה של עובדה. לכן צריך לסמן כל טענה:

  • האם הכותב ראה את הרצועות?
  • האם הוא הסתמך על אדם אחר?
  • האם הוא כתב בזמן האירוע או שנים רבות לאחר מכן?
  • האם הייתה לו עמדה מוקדמת נגד שפירא?
  • האם הוא הבחין בין תיאור החומר לבין הערכת האותנטיות?

במקרים רבים תגלו שטענות נחרצות עומדות על בסיס דק. במקרים אחרים דווקא ביקורת ישנה תתגלה כמבוססת ומדויקת. המטרה אינה לזכות את שפירא או להרשיע אותו מחדש, אלא להבין את איכות הראיות.

איפה נתקעים בדרך, ומה עושים אז?

הקושי הראשון הוא היעלמות המקור. כשאין מגילה ביד, כל מסקנה צריכה להיות מנוסחת במידה של הסתברות. אי אפשר לומר בביטחון מה היה הרכב הדיו או האם העור עבר טיפול עתיק, אלא אם נמצא חומר מקורי שניתן לבדוק.

הקושי השני הוא שפה. חלק מהחומר נמצא באנגלית, גרמנית, צרפתית או עברית מחקרית ישנה. אם קוראים רק סיכומים בעברית מודרנית, מפספסים ניואנסים. הפתרון המעשי הוא לעבוד עם תרגומים, אבל להשוות תמיד למקור כאשר הטענה קריטית.

הקושי השלישי הוא ערבוב בין פרשת שפירא לבין זיופים אחרים. שוק העתיקות של התקופה היה מלא חפצים מפוקפקים, אבל לא כל חשד בפרשה אחת מוכיח זיוף בפרשה אחרת. צריך להיזהר מטיעון בנוסח “הוא היה קשור לזיוף בעבר, לכן הכול מזויף”. זו ראיה נסיבתית חשובה, לא בדיקה חומרית.

הקושי הרביעי הוא פיתוי הסיפור הגדול. מאז גילוי מגילות קומראן, קל לומר: “הנה, שפירא הקדים את זמנו”. אבל דמיון כללי לממצא מאוחר אינו הוכחה. כדי לחזק טענה כזאת צריך להראות התאמות ממשיות: סוג כתב, לשון, מסורת נוסח, צורת מגילה, הקשר גאוגרפי, ותיעוד מסלול החפץ.

אילו מסמכים כדאי לחפש בארכיונים ובספריות?

למי שמתקדם מעבר לקריאה כללית, כדאי להכין רשימת חיפוש. אין צורך להתחיל בנסיעה לארכיון בחו”ל; רבות מהספריות מאפשרות כיום איתור קטלוגי מקוון, ולעיתים גם סריקות.

  • פרסומים בני התקופה שדיווחו על הצגת המגילות ועל דחייתן.
  • חוות דעת פלאוגרפיות על צורת האותיות והכתיבה.
  • תכתובות של מוזיאונים שעסקו ברכישה אפשרית או בבדיקה.
  • רשימות מכירה פומבית שעשויות לתעד את גורל הרצועות לאחר הפרשה.
  • מחקרים על כתבי יד שומרוניים, משום ששפירא עסק גם בתחום זה, והוא חשוב להבנת סביבתו המקצועית.
  • חומר על חקר המקרא במאה ה-19, כדי להבין מה נחשב אז אפשרי ומה נחשב בלתי מתקבל על הדעת.

כאשר פונים לספרייה או ארכיון, כדאי להכין מראש שמות חלופיים באנגלית ובגרמנית, כולל איותים שונים של Shapira. רצוי לציין שמחפשים מסמכים על כתבי יד מקראיים שהוצגו בלונדון בשנת 1883, ולא רק “מגילות שפירא”, כי לא כל הקטלוגים משתמשים בשם העברי המוכר.

מה הקשר למגילות מדבר יהודה ולמרד בר כוכבא?

החזרה לדיון במגילות שפירא קשורה במידה רבה למה שלמדנו במאה ה-20 ממדבר יהודה. המגילות שנמצאו באזור ים המלח הראו שעור, מערות, נוסחים מקראיים מגוונים וספרות דתית קדומה אינם דמיון רומנטי בלבד. גם ממצאי מדבר יהודה מתקופות מאוחרות יותר, ובהם תעודות הקשורות למרד בר כוכבא, הזכירו עד כמה האזור שימר מסמכים נדירים בתנאי יובש.

אבל צריך להבחין: העובדה שמגילות עתיקות אמיתיות נמצאו במדבר יהודה אינה מוכיחה שמגילות שפירא היו אמיתיות. היא רק מחלישה חלק מן הטענות הישנות שאמרו כי עצם הסיפור הגאוגרפי בלתי סביר. לכן המחקר העכשווי נדרש להיות עדין יותר: לא לפסול בגלל הנחות ישנות, אך גם לא לאשר בגלל התלהבות חדשה.

איך כותבים על הפרשה בלי ליפול לסנסציה?

מדריכי טיולים, כותבי בלוגים, מורים וחוקרי משפחה נמשכים לפרשת שפירא בצדק. יש בה ירושלים, כתבי יד, שערורייה, מוזיאונים אירופיים, טרגדיה אישית ושאלה פתוחה. אבל כתיבה אחראית צריכה להפריד בין עובדה, הערכה והשערה.

  • עובדה: שפירא הציג רצועות עור עם נוסח מקראי חריג, והן נדחו כזיוף.
  • עובדה: הרצועות המקוריות אינן זמינות כיום לבדיקה מדעית רגילה.
  • הערכה: חלק מהטענות נגדו נראות תלויות בהקשר המחקרי של זמנן.
  • השערה: ייתכן שהמגילות היו עדות קדומה שנפסלה מהר מדי.
  • השערה נגדית: ייתכן שהן היו זיוף מתוחכם שהתאים בדיוק לציפיות השוק.

ניסוח כזה אינו פחות מעניין. להפך, הוא הופך את הקורא לשותף בחקירה במקום לצרכן של מסקנה מוכנה.

למה הפרשה עדיין חשובה?

מגילות שפירא חשובות גם אם היו זיוף. הן מלמדות על תאוות הגילוי של המאה ה-19, על חולשות שוק העתיקות, על היחסים המורכבים בין ירושלים לאירופה, ועל הדרך שבה מוניטין אישי יכול להכריע גורל של ממצא. הן גם מזכירות שחקר כתבי יד אינו רק קריאת אותיות, אלא שילוב של חומר, מסלול בעלות, הקשר היסטורי, פסיכולוגיה מוסדית וזהירות פרשנית.

אם הן היו אמיתיות — זו אחת ההחמצות הגדולות בתולדות חקר המקרא. אם היו מזויפות — זה אחד הזיופים המרתקים ביותר, דווקא מפני שהצליח להקדים בדמיונו תגליות עתידיות. בשני המקרים, הפרשה מחייבת ענווה.

הדרך הטובה ביותר לגשת אליה היא לא לשאול מיד מי צדק, אלא לבנות מחדש את התיק: מסמך אחר מסמך, עדות אחר עדות, טענה מול טענה. שם, בין שולי עיתון ישן לתעתיק דהוי, מתגלה הסיפור האמיתי של מגילות שפירא — לא רק כסוד אבוד, אלא כמבחן מתמשך לאופן שבו אנחנו זוכרים, חוקרים ומכריעים.

על הכותב

מיכל ברנע

כותבת על קהילות, מסורות וטקסטים. אוהבת לקחת מנהג אחד או תפילה אחת ולעקוב אחריה לאורך הדורות — מה נוסף לה, מה נשמט ומי שינה.