במאמר הזה11 פרקים
בספטמבר 1944, חמש שנים אחרי שפרצה מלחמת העולם השנייה, הודיעה ממשלת בריטניה על הקמת יחידה קרבית יהודית בצבאה. ההודעה הגיעה מאוחר, אחרי שנים של לחץ, ויש שיאמרו מאוחר מדי. אבל החטיבה שקמה בעקבותיה, הבריגדה היהודית, הפכה לאחד הפרקים החשובים בדרכו של היישוב אל מדינה: היא הייתה הפעם הראשונה בעת החדשה שיחידה יהודית לחמה כיחידה, תחת סמל משלה, בצבא סדיר.
המאמר הזה מסביר איך נולד הרעיון, מי היו החיילים, מה עשתה הבריגדה בחזית האיטלקית, ולמה הפרק המשמעותי ביותר שלה התחיל דווקא אחרי שהתותחים שתקו.
המאבק על יחידה יהודית
מיד עם פרוץ המלחמה ב-1939 התנדבו אלפי יהודים מארץ ישראל לצבא הבריטי. ההנהגה הציונית, ובראשה חיים ויצמן ודוד בן־גוריון, דרשה יותר מזה: יחידה יהודית מובחנת, שתלחם בגרמניה הנאצית כיהודים ולא רק כנתינים של המנדט. הנימוק היה כפול. מוסרית, העם שהנאצים בחרו להשמיד צריך להילחם בהם בשמו. מדינית, יחידה כזאת תחזק את הטענה שהיהודים הם עם שראוי לעצמאות.
הממשל הבריטי חשש בדיוק מן הנימוק השני. הספר הלבן של 1939 צמצם את העלייה ואת רכישת הקרקעות, ובלונדון לא רצו לטפח כוח צבאי יהודי מאומן שעלול לפנות בסוף נגד השלטון הבריטי עצמו. לכן היהודים שהתגייסו שובצו בתחילה בפלוגות עזר, בפלוגות הובלה וביחידות שירות, ומאוחר יותר בגדודים של הגדוד הארץ־ישראלי, שבהם גויסו יהודים וערבים במספרים שווים לכאורה.
רק בשלב מאוחר של המלחמה, כשהיקף ההשמדה באירופה כבר היה ידוע, השתנתה העמדה. ראש הממשלה וינסטון צ׳רצ׳יל, שתמך ברעיון לאורך כל הדרך, הצליח לגבור על ההתנגדות במשרד המלחמה ובמשרד המושבות. ב-1944 הוכרז על הקמת "החטיבה היהודית הלוחמת".
שלושים אלף מתנדבים
כדי להבין את הבריגדה צריך לראות את התמונה הרחבה. במהלך המלחמה התנדבו לצבא הבריטי כשלושים אלף יהודים מארץ ישראל, מתוך יישוב שמנה פחות משש מאות אלף נפש. זה שיעור גבוה מאוד ביחס לגודל האוכלוסייה. המתנדבים שירתו ביחידות רבות ושונות: הנדסה, תובלה, תותחנים, חיל האוויר המלכותי, יחידות קומנדו ויחידות שירות במדבר המערבי, ביוון ובאיטליה.
אלפי נשים התגייסו אף הן, בעיקר לחיל העזר של הנשים בצבא היבשה ולחיל העזר של חיל האוויר. הן שירתו כנהגות, פקידות, אלחוטאיות ואחיות, לרוב במצרים ובארץ. עבור רבות מהן זה היה מפגש ראשון עם מסגרת צבאית, והן הביאו את הניסיון הזה אחר כך לגופי היישוב.
ההתנדבות עצמה עוררה ויכוח בתוך היישוב. היו שראו בה חובה מוסרית ומדינית, והיו שחששו שהיא תדלדל את כוחות ההגנה בארץ בדיוק כשהם נחוצים. ההנהגה הציונית ניסתה לאזן בין הדברים, והבריגדה הייתה במובן מסוים פשרה בין הצורך להילחם בנאצים לבין הרצון לבנות כוח יהודי מובחן.
מי היו החיילים
הבריגדה מנתה כחמשת אלפים איש. רובם הגיעו משלושת הגדודים העבריים של הגדוד הארץ־ישראלי, ולצדם יחידות ארטילריה, הנדסה ושירותים. רוב החיילים היו יהודים מן הארץ, ביניהם עולים מגרמניה, מפולין ומארצות אחרות, שחלקם השאירו משפחות באירופה ולא ידעו מה עלה בגורלן. אליהם הצטרפו מתנדבים יהודים מבריטניה ומארצות אחרות של חבר העמים.
מפקד החטיבה היה הבריגדיר ארנסט בנג׳מין, יהודי יליד קנדה וקצין מקצועי בצבא הבריטי. רבים מן הקצינים הזוטרים והמש״קים היו אנשי ההגנה, והם הביאו איתם את הרשתות ואת הנאמנות למוסדות היישוב. החיבור הזה, בין מסגרת בריטית רשמית לבין אנשים שהשתייכו גם למחתרת, יקבע את מה שקרה בהמשך. על תולדות הארגון עצמו אפשר לקרוא במאמר על ההגנה.
הדגל והסמל
אחת השאלות הרגישות הייתה הסמל. החיילים רצו דגל כחול־לבן עם מגן דוד, כמו הדגל הציוני. הבריטים חששו מהבעה מפורשת מדי של לאומיות. בסופו של דבר הוחלט על דגל עם שני פסים כחולים ומגן דוד צהוב במרכזו, וחיילי הבריגדה ענדו על שרוולם תג עם מגן דוד צהוב.
הבחירה בצבע הצהוב לא הייתה מקרית. הנאצים כפו על יהודים באירופה לענוד טלאי צהוב כאות קלון, ועכשיו אותו סמל, בצבע אותו צבע, הופיע על מדים של חיילים שבאו להילחם בהם. לחיילים עצמם, ולניצולים שפגשו אותם, היה לזה משקל רגשי שקשה להפריז בו.
הקרבות באיטליה
אחרי אימון במצרים הועברה הבריגדה לאיטליה בסוף 1944 וצורפה לארמייה השמינית הבריטית. בחורף של אותה שנה החזית באיטליה הייתה כמעט קפואה, וגרמניה החזיקה בקו מבוצר בצפון המדינה. במרץ 1945 נכנסה הבריגדה לקו בגזרת נהר הסניו, ליד העיר ראוונה.
באפריל 1945, במסגרת המתקפה האחרונה של בעלות הברית באיטליה, השתתפה החטיבה בקרבות על חציית הסניו ובהתקדמות צפונה. היו לה עשרות הרוגים ומאות פצועים, וכמה מחייליה קיבלו עיטורים. בקנה המידה של המלחמה זה היה תפקיד צנוע, אבל המשמעות הסמלית שלו הייתה עצומה: לראשונה מאז מרד בר כוכבא, כפי שנהגו לומר אז, לחמה יחידה יהודית בשם העם היהודי.
ההשוואה למרדות העתיקים חוזרת בכתבים של התקופה, והיא מלמדת על הדרך שבה הדור ההוא קרא את ההיסטוריה. מי שרוצה להבין למה מרד בר כוכבא הפך לסמל בתנועה הציונית יגלה שהבריגדה היא חלק מאותו סיפור.
המפגש עם הניצולים
במאי 1945 נכנעה גרמניה. הבריגדה הוצבה באזור הגבול המשולש של איטליה, אוסטריה ויוגוסלביה, סביב העיירה טרוויזיו, ומשם בהמשך לבלגיה ולהולנד. דווקא אז התחיל התפקיד שבזכותו היא זכורה עד היום.
חיילי הבריגדה פגשו לראשונה את שארית הפליטה: ניצולים שיצאו מן המחנות, מן היערות ומן המחבואים, רובם בלי משפחה ובלי מקום לחזור אליו. עבור רבים מן הניצולים, המפגש עם חיילים יהודים במדים, עם מגן דוד על השרוול, היה הרגע הראשון שבו הרגישו שמישהו בא בשבילם. החיילים חילקו מזון, ארגנו בתי ספר ומקומות לינה, חיפשו קרובי משפחה והקשיבו לעדויות.
הדברים האלה מתוארים בספרי זיכרונות רבים, ובחלקם מופיעים גם במכתבים שנשלחו הביתה. על הדרך שבה עדויות כאלה הפכו לחלק מן הזיכרון הקולקטיבי ניתן לקרוא במאמר על ספרות השואה.
הקהילות של איטליה
לפני שפגשו את הניצולים מן המחנות, פגשו חיילי הבריגדה את יהודי איטליה. הקהילות האיטלקיות, מן העתיקות באירופה, עברו את חוקי הגזע של 1938 ואת הגירושים בתקופת הכיבוש הגרמני אחרי 1943. כשהגיעו חיילים יהודים מארץ ישראל לערים המשוחררות, הם סייעו בפתיחה מחדש של בתי כנסת, בארגון חגים ובהקמת מסגרות לילדים ולבני נוער.
עבור צעירים איטלקיים רבים, המפגש הזה היה מפגש ראשון עם הציונות כממשות ולא כרעיון. חלקם הצטרפו בהמשך לתנועות נוער ולהכשרות, ואחר כך עלו לארץ. הקשרים שנוצרו באותם חודשים שימשו גם בהמשך, כשאיטליה הפכה לבסיס מרכזי של הבריחה ושל ספינות ההעפלה.
הבריחה וההעפלה
חיילי הבריגדה לא הסתפקו בסיוע. הם הפכו לחוליה מרכזית בבריחה, התנועה הגדולה שהעבירה ניצולים ממזרח אירופה דרך אוסטריה וגרמניה אל נמלי איטליה, ומשם בספינות ההעפלה אל חופי הארץ. המשאיות, הדלק, המדים והמסמכים הצבאיים של החטיבה שימשו להעברת אנשים מעבר לגבולות, לעיתים קרובות בניגוד להוראות הפיקוד הבריטי.
אנשי הבריגדה סייעו גם בהקמת מחנות מעבר ובארגון קבוצות של צעירים לקראת העלייה. הקשר בין הפעילות הזאת לבין המוסד לעלייה ב׳ של ההגנה היה הדוק. על הספינות, על מחנות המעצר בקפריסין ועל המאבק בבריטים בלב ים מסופר במאמר על ההעפלה.
בתוך החטיבה פעלו גם קבוצות קטנות של "נוקמים", שאיתרו פושעי מלחמה נאצים ופגעו בחלקם. זה פרק שנוי במחלוקת, שהתיעוד שלו חלקי ונשען בעיקר על עדויות מאוחרות, וההיסטוריונים חלוקים על היקפו. מה שברור הוא שהוא שיקף את הזעם ואת תחושת חוסר הצדק של אותם חודשים, כשרבים מן הרוצחים חזרו לחיים רגילים.
פירוק החטיבה
הבריטים ידעו, לפחות בחלקו, מה עושים חיילי הבריגדה, והפעילות הזאת הדאיגה אותם. בקיץ 1946 פורקה החטיבה, וחייליה שוחררו והוחזרו לארץ. אבל הם לא חזרו כמו שיצאו. הם חזרו עם ניסיון קרבי ממשי, עם הכשרה בפיקוד על יחידות סדירות ועם היכרות עם הארגון של צבא מודרני.
הניסיון הזה היה חסר מאוד בכוחות המחתרת של היישוב, שהתבססו בעיקר על פלוגות קטנות ועל לוחמה מקומית. כשפרצה מלחמת העצמאות ב-1947, ותיקי הבריגדה, וותיקי הצבא הבריטי בכלל, היו בין אלה שהביאו לכוח הלוחם את הידע הזה. רבים מהם הגיעו לתפקידי פיקוד בצה״ל בשנותיו הראשונות.
איך נזכרת הבריגדה
במשך שנים הבריגדה הייתה פרק שנזכר בעיקר בטקסים של ותיקיה. בעשורים האחרונים חזר אליה עניין רחב יותר, דרך ספרים, סרטים תיעודיים ומחקרים על הבריחה ועל המפגש עם הניצולים. בבתי עלמין צבאיים באיטליה קבורים חיילים של החטיבה, ועל מצבותיהם מגן דוד לצד סמל היחידה.
מה שהופך את הסיפור הזה לחשוב הוא לא היקף הקרבות אלא השילוב. חיילים במסגרת זרה, שלחמו תחת סמל משלהם, נשאו איתם את הנאמנות לעם שלהם, והפכו ביום שאחרי המלחמה לגשר בין אירופה החרבה לבין היישוב בארץ. זה פרק קצר, פחות משנתיים של פעילות מלאה, אבל השפעתו נמשכה הרבה אחרי שהחטיבה עצמה כבר לא הייתה קיימת.
מה כדאי לבדוק כשקוראים על הבריגדה
כמו בכל פרק שהפך לסמל, גם כאן יש פער בין הסיפור הרווח לבין המקורות. מספר החיילים מופיע בגרסאות שונות, בין ארבעה לחמשה אלפים, תלוי מה סופרים ומתי. גם מספר ההרוגים בקרבות והפרטים על פעולות הנוקמים משתנים ממקור למקור. כדאי לבחון כל פרט מול מחקר מבוסס ולא מול סיכום שמועתק מאתר לאתר.
מה שאינו שנוי במחלוקת הוא הקווים הגדולים: הקמה מאוחרת אחרי מאבק ארוך, תפקיד קרבי מוגבל אך אמיתי באיטליה באביב 1945, ותפקיד מכריע בבריחה ובקשר עם הניצולים. אלה העובדות שעליהן עומד הזיכרון, והן מספיקות כדי להבין למה הבריגדה תופסת מקום כה חשוב בסיפור.


