במאמר הזה10 פרקים
כשמזכירים היום את עזה, כמעט אף אחד לא חושב על היסטוריה יהודית. ובכל זאת, במשך רוב אלפיים השנים האחרונות חיו בעיר הזאת יהודים, לפעמים קהילה קטנה של משפחות ספורות ולפעמים יישוב חשוב שהעמיד תלמידי חכמים ומשוררים. דרך עזה עבר אחד הפיוטים המושרים ביותר בשולחן השבת, בה פעל האיש שהכריז על שבתי צבי כמשיח, ומתוך חולותיה עלתה אחת מרצפות הפסיפס המפתיעות ביותר שנמצאו בארץ.
המאמר הזה עוקב אחרי הקהילה לפי הסדר: מה ידוע על התקופה הביזנטית, מה מספרים המקורות על ימי הביניים, מי היו האישים שפעלו בעיר במאות ה-16 וה-17, ואיך הסתיים הפרק בשנת 1929. בכל שלב כדאי להבחין בין מה שמתועד היטב לבין מסורות שחזרו על עצמן מספיק פעמים כדי להיראות כמו עובדה.
עיר נמל על דרך הים
עזה שכבה במקום שקשה היה לוותר עליו: בנקודה שבה דרך החוף הגדולה בין מצרים לסוריה פוגשת את קצה המדבר, ולא רחוק מן הים. מי שעבר בין שתי הממלכות הגדולות של העולם העתיק עבר כמעט בהכרח דרכה. עיר כזאת משכה סוחרים, חיילים ועולי רגל, ולצדם גם יהודים שחיו מן המסחר ומן המלאכה.
המקרא מכיר את עזה כאחת מחמש ערי הפלשתים, עירו של שמשון בסיפור שבספר שופטים. בימי בית שני היא עברה מיד ליד בין שליטי התקופה, והחשמונאים כבשו והחריבו אותה בסוף המאה השנייה לפני הספירה. בתקופה הרומית קמה מחדש כעיר הלניסטית משגשגת, עם מקדשים, שווקים ונמל. על הרקע הרחב של התקופה אפשר לקרוא בציר הזמן של ימי בית שני.
הנוכחות היהודית בעיר באותן מאות מתועדת פחות ממה שהיינו רוצים. במקורות חז״ל עזה מופיעה בעיקר כעיר שוק נכרית, ובהקשר הזה היא נזכרת גם ביחס לשווקים שנאסר על יהודים לסחור בהם בימי אידם של הגויים. אבל המקורות אינם מתעדים את כל מה שהיה, והממצא הארכאולוגי משלים כאן תמונה שהטקסטים כמעט לא מספרים.
הפסיפס: דוד המלך עם כינור
בשנת 1965 נחשפה על חוף עזה רצפת פסיפס גדולה. תחילה סברו שמדובר בכנסייה, ואז זוהה בה מבנה של בית כנסת. בין הסצנות המעוטרות הופיעה דמות שיושבת ופורטת על כלי מיתרים, ובעלי חיים מקשיבים לה. בדרך כלל זו הדרך שבה האמנות של התקופה ציירה את אורפאוס, הנגן המיתולוגי של היוונים. אלא שכאן, ליד הדמות, נכתבה באותיות עבריות המילה "דויד".
זה צירוף נדיר: מוטיב מוכר מן האמנות הקלאסית, שבית כנסת אימץ והעניק לו זהות מקראית. דוד, נעים זמירות ישראל, מקבל את מקומו של אורפאוס. כתובת יוונית ברצפה מזכירה תורמים, ושני אחים סוחרי עצים, והיא מתוארכת לראשית המאה השישית לספירה. כלומר, בשיא התקופה הביזנטית פעלה בעזה קהילה יהודית אמידה מספיק כדי לבנות בית כנסת גדול ולרצף אותו בפסיפס משובח.
הממצא חשוב גם מעבר לעזה. הוא מצטרף לשורה של בתי כנסת מן התקופה, כמו אלו של בית שאן והגליל, שבהם נמצאו רצפות עם גלגל מזלות, עקדת יצחק או סמלי מקדש. התמונה שעולה מהם היא של קהילות שלא חששו לשאול מן התרבות הסובבת, כל עוד המסר היהודי נשאר ברור.
ימי הביניים: עדויות מן הגניזה
אחרי הכיבוש המוסלמי במאה השביעית הקהילה לא נעלמה. מסמכים מן הגניזה הקהירית, האוסף העצום שנשמר בבית הכנסת בן עזרא בפוסטאט, מזכירים יהודים מעזה ואנשים שעברו בה בדרכם בין מצרים לארץ ישראל. עזה הייתה תחנה טבעית בדרך הזאת, ומי שעלה לרגל לירושלים או נסע לצורכי מסחר נעצר בה.
מסעי הצלב פגעו ביישובים היהודיים לאורך החוף, ובתקופה הממלוכית ידעה הקהילה עליות ומורדות. במאה ה-15 מזכיר אחד מעולי הרגל מאיטליה, רבי משולם מוולטרה, משפחות יהודיות בעזה, כרמי גפן ואת העובדה שהיהודים מייצרים בה יין. עדויות כאלה מראות קהילה קטנה ויציבה, שחיה בתוך העיר ולא בשוליה.
רבי ישראל נג׳ארה וקה ריבון
הדמות היהודית המפורסמת ביותר שקשורה בעזה היא רבי ישראל נג׳ארה, משורר ופייטן שנולד כנראה בצפת או בדמשק בסביבות 1555 ונפטר בסביבות 1625. בשנותיו האחרונות כיהן כרבה של קהילת עזה, ושם, לפי המסורת, הוא נקבר. המקום המדויק של קברו אינו ידוע היום.
נג׳ארה כתב מאות פיוטים, רבים מהם על לחנים של שירים עממיים בטורקית, ביוונית ובערבית. הוא נהג לכתוב מילים קודש לנעימות שהקהל כבר הכיר מן הרחוב, וזה עורר נגדו ביקורת של רבנים בני זמנו. דווקא השיטה הזאת הפכה את שיריו לפופולריים כל כך. הפיוט הארמי "קה ריבון עלם ועלמיא" הוא מן המושרים ביותר בשולחנות שבת בכל עדות ישראל, וראשי תיבות שמו, ישראל, משובצים בראשי הבתים.
הקשר בין פיוט כזה לבין עזה מזכיר כמה נזיל היה העולם היהודי של התקופה. משורר שגדל בגליל, נדד בין ערי האימפריה העות׳מאנית וסיים את חייו כרב בעיר נמל דרומית, כתב שיר ששרים היום בבתים בתל אביב, בברוקלין ובפריז. מי שרוצה להבין איך טקסט נכנס לסדר התפילה ולשולחן השבת יכול להשוות לסיפור של אדון עולם.
רבי אברהם אזולאי: מקובל שברח מן המגפה
עזה של המאה ה-17 שימשה גם מקלט. רבי אברהם אזולאי, מקובל שנולד בפאס שבמרוקו והתיישב בחברון, ברח עם משפחתו לעזה בשנת 1619, כשמגפה פקדה את חברון. בשנים שבהן ישב בעיר כתב את חיבורו הקבלי הידוע "חסד לאברהם", שעסק בסודות התורה ובמקומה של ארץ ישראל בעולם.
מצאצאיו של אזולאי היה החיד״א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי, מגדולי החכמים של המאה ה-18. כך נוצר עוד קשר עקיף בין עזה לבין ספרייה רבנית שלמה. העובדה שמקובל חשוב בחר דווקא בה כמקום מפלט מלמדת שהייתה בה קהילה מסודרת, עם בתי כנסת ותלמידי חכמים שאפשר היה לחיות ביניהם.
נתן העזתי והמשיח מאיזמיר
שני דורות אחרי נג׳ארה צמח בעזה אדם שהשפיע על העולם היהודי כולו: אברהם נתן בן אלישע חיים אשכנזי, הידוע כנתן העזתי. הוא נולד בירושלים בסביבות 1643, למד בה, נישא לבת של משפחה אמידה מעזה ועבר לגור בעיר. שם התפרסם כמקובל צעיר שיודע לגלות לאנשים את "תיקון נשמתם".
באביב 1665 הגיע אליו שבתי צבי, יליד איזמיר, שסבל מתקופות של מצוקה נפשית וחיפש מזור. לפי עדויות התקופה, נתן לא רק טיפל בו אלא הכריז שהוא המשיח. ההכרזה הזאת, ומכתביו של נתן שנשלחו לקהילות בכל רחבי התפוצות, הציתו את התנועה השבתאית. קהילות שלמות באירופה, באימפריה העות׳מאנית ובצפון אפריקה מכרו רכוש והתכוננו לגאולה.
הסוף ידוע: בשנת 1666 המיר שבתי צבי את דתו לאסלאם, והתנועה קרסה, אף שחוגים מסוימים המשיכו להאמין בו עוד דורות. נתן העזתי נשאר נאמן לו עד מותו בשנת 1680 בעיר סקופיה. לעזה עצמה ההתרגשות הזאת לא הביאה פריחה. היא נזכרת בהיסטוריה היהודית בעיקר כמקום שבו נולדה ההכרזה.
המאה ה-19: התחדשות קטנה
אחרי המאה ה-17 הקהילה התדלדלה, ובחלק מן התקופה כמעט לא נותרו יהודים בעיר. במאה ה-19, עם השיפור בדרכים ובביטחון באימפריה העות׳מאנית ועם ראשית העלייה מן התפוצות, חזרו לעזה משפחות יהודיות. הן עסקו בעיקר במסחר בשעורה ובתבואה, שהיו ענף חשוב באזור, וקיימו קשרים עם ירושלים ועם יפו.
הקהילה של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 הייתה קטנה, עשרות משפחות לכל היותר. היה לה בית כנסת, תלמוד תורה והקשר עם הממסד הספרדי בירושלים. במלחמת העולם הראשונה, כשעזה הפכה לקו חזית בין הצבא העות׳מאני לבריטים, גורשו רוב תושבי העיר ממנה, ובהם גם היהודים. אחרי המלחמה, תחת המנדט הבריטי, חלק מן המשפחות חזרו.
1929: עזיבת הקהילה
באוגוסט 1929 פרצו בארץ מאורעות דמים שהחלו בירושלים והתפשטו לחברון, לצפת ולמקומות נוספים. בחברון נטבחו עשרות יהודים, והקהילה העתיקה בעיר חוסלה. בעזה, לפי העדויות, השלטון הבריטי פינה את היהודים מן העיר בעיתוי המאורעות, ושכנים ערבים הסתירו חלק מן המשפחות. איש לא נהרג שם, אבל הקהילה לא חזרה לחיות בעיר כפי שחיה לפני כן.
זה סיום שקט יותר מזה של חברון, אבל הוא סגר פרק ארוך. מאז לא התקיימה בעזה קהילה יהודית עירונית. ההתיישבות היהודית שקמה מאוחר יותר באזור, החל מכפר דרום בשנת 1946, הייתה פרק אחר לגמרי, של יישובים חקלאיים מחוץ לעיר ולא המשך של הקהילה הוותיקה.
מה נשאר, ומה נשכח
מה שנשאר מיהודי עזה הוא בעיקר טקסטים וממצאים: רצפת הפסיפס, שחלקה הועבר לתצוגה מחוץ לעיר, מסמכי הגניזה, הפיוטים של נג׳ארה ומכתביו של נתן העזתי. לכל אחד מהם יש חיים משלו, ורבים מן המשתמשים בהם אינם יודעים בכלל על הקשר לעזה. מי שמזמר "קה ריבון" בליל שבת אינו חושב בדרך כלל על רבה של עזה, ומי שקורא על השבתאות רואה בנתן דמות של משבר ולא של עיר.
דווקא בגלל זה כדאי להחזיר את המקום לסיפור. קהילה קטנה בעיר מסחר דרומית הייתה במשך דורות חוליה בשרשרת שחיברה את מצרים, ארץ ישראל וערי התפוצות. היא לא הייתה מרכז גדול, אבל היא הייתה שם, ובכמה רגעים היא השפיעה על התרבות היהודית כולה יותר מערים גדולות ממנה בהרבה.
איך קוראים את המקורות
כמו בפרקים רבים בהיסטוריה של קהילות קטנות, יש פער בין מה שידוע לבין מה שמסופר. התאריכים המדויקים של רבי ישראל נג׳ארה, למשל, שנויים במחלוקת, ומקום קבורתו אינו מזוהה בוודאות. גם המספרים של בני הקהילה בתקופות שונות הם הערכות, שמבוססות על דיווחים של נוסעים או על רשימות של מוסדות צדקה ולא על מפקד של ממש.
הכלל שכדאי לאמץ הוא לבדוק כל פרט מול מקור ראשוני, ולחשוד בכל סיפור שמופיע בגרסה אחת בלבד ומשם מועתק מאתר לאתר. זה נכון לעזה כמו לכל פרק אחר בהיסטוריה של היישוב היהודי בארץ, שבו הזיכרון והפוליטיקה נוטים להתערבב. כאן ניסינו להישאר עם מה שהמקורות אומרים, ולהשאיר את השאר בגדר שאלה פתוחה.


