שמע ישראל תפילה: תולדות הפסוק, הברכות שסביבו והמנהגים שנוספו לו

יש יהודים שאינם זוכרים אף פסוק אחר בעל פה, ואת הפסוק הזה הם יודעים. שש מילים בעברית, שנאמרות בבוקר ובערב, לפני השינה, בסיום יום הכיפורים ולעיתים גם ברגע האחרון של החיים. כששואלים מהי שמע ישראל תפילה, התשובה הקצרה היא שזו בכלל לא תפילה במובן של בקשה. זו קריאה בתורה, הצהרה, וכבר בימי חז״ל היא נקראה "קבלת עול מלכות שמים".

התשובה הארוכה עוברת דרך ספר דברים, דרך סדר העבודה בבית המקדש, דרך פיסת פפירוס שנקנתה בשוק במצרים ודרך מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל. המאמר הזה עוקב אחרי הדרך הזאת: מה כתוב בפסוק, איך נבנתה סביבו מסגרת של ברכות, ואילו מנהגים נוספו לו בקהילות השונות.

הפסוק עצמו: שש מילים מנאום של משה

הפסוק מופיע בספר דברים, פרק ו, בתוך הנאום הארוך שמשה נושא לפני העם בסוף ימיו. זה לשונו, יחד עם חמשת הפסוקים שאחריו, כפי שהם מופיעים בנוסח המסורה:

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל: ה׳ אֱלֹהֵינוּ, ה׳ אֶחָד.
וְאָהַבְתָּ, אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ, וּבְכָל־מְאֹדֶךָ.
וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, עַל־לְבָבֶךָ.
וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.
וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת, עַל־יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטֹטָפֹת, בֵּין עֵינֶיךָ.
וּכְתַבְתָּם עַל־מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ.

בספר תורה נכתבות שתי אותיות בפסוק הראשון גדולות מהשאר: העי״ן של "שמע" והדל״ת של "אחד". סידורים רבים מעתיקים את ההדגשה הזאת. כבר בפסוקים האלה עצמם יש את כל מה שיהפוך אחר כך למנהג: אמירה "בשכבך ובקומך", קשירה על היד ובין העיניים, וכתיבה על מזוזות הבית. התורה לא אומרת כאן "התפללו". היא אומרת "ודיברת בם", והמסורת הבינה זאת כחובה לחזור על הדברים בפה, פעמיים ביום.

שלוש פרשיות וסדר אחד

מה שנקרא בפי כול "קריאת שמע" איננו רק הפרשה הזאת. מדובר בשלוש פרשיות מן התורה שנקראות ברצף:

למה דווקא הסדר הזה? המשנה במסכת ברכות (ב, ב) מביאה תשובה של רבי יהושע בן קרחה: "למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע, אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך יקבל עליו עול מצוות". ובאותה משנה הוא מסביר גם את המקום של הפרשה השלישית: "והיה אם שמוע" נוהגת ביום ובלילה, ואילו פרשת ציצית "אינו נוהג אלא ביום". הסדר, אם כן, איננו מקרי. הוא בנוי כמו מדרגות: קודם ההכרה, אחר כך המחויבות, ובסוף הזיכרון.

בבית המקדש: עשרת הדברות ואחריהם שמע

אחד התיאורים הקדומים ביותר של קריאת שמע כמעשה ציבורי שמור במסכת תמיד, שמתארת את סדר היום של הכוהנים במקדש. לפי המשנה (ה, א), הממונה אמר לכוהנים לברך ברכה אחת, ואז "קראו עשרת הדברים, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר". אחרי הקריאה בירכו את העם בשלוש ברכות: "אמת ויציב", "עבודה" וברכת כוהנים.

כלומר, במקדש עמדו עשרת הדברות בראש הקריאה. התלמוד הבבלי (ברכות יב, א) מספר שהיו שביקשו לקרוא כך גם מחוץ למקדש, "אלא שכבר ביטלום מפני תרעומת המינין". הכוונה לכיתות של אותה תקופה, שקידשו את עשרת הדברות וזלזלו בשאר המצוות, ולכן הוצאו הדברות מן הקריאה היומית. התלמוד מוסיף ששני חכמים בבבל, בסורא ובנהרדעא, ניסו להחזיר את המנהג ונענו בדיוק באותו נימוק. אחרי חורבן בית שני נשארה קריאת שמע לבדה, בלי הדברות שלפניה.

פפירוס נאש: העדות הכתובה מימי הבית

לתיאור של מסכת תמיד יש הד מפתיע בממצא ארכאולוגי. בשנת 1898 קנה וולטר ל׳ נאש ארבעה שברי פפירוס מסוחר מקומי במצרים. השברים נמסרו לספריית אוניברסיטת קיימברידג׳ ופורסמו בשנת 1903. מי שפרסם אותם תיארך אותם למאה השנייה לספירה, אבל מחקרים מאוחרים יותר הקדימו את התאריך למחצית השנייה של המאה השנייה לפנה״ס.

מה כתוב בהם? נוסח של עשרת הדברות, ומיד אחריו תחילת פרשת שמע. אותו צירוף בדיוק שהמשנה מתארת במקדש. בשעתו היה זה הטקסט המקראי הקדום ביותר שנמצא, עד שהתגלו מגילות ים המלח והעבירו את מחקר נוסח המקרא לשלב אחר לגמרי. הצירוף של דברות ושמע על דף אחד רומז שהיה מי שהשתמש בטקסט הזה לקריאה, ולא רק להעתקה של ספר התורה.

"בשכבך ובקומך": המשפט שפותח את המשנה

ששת סדרי המשנה נפתחים בשאלה על קריאת שמע: "מאימתי קורין את שמע בערבית?" המשפט הראשון של כל הספרות התלמודית עוסק אפוא בשעון של הפסוק הזה. המשנה מביאה שלוש תשובות שונות, ומיד מספרת מעשה על בניו של רבן גמליאל שחזרו מבית המשתה ושאלו אם עוד אפשר לקרוא.

שתי משניות אחר כך מגיעה מחלוקת שממחישה כמה עמוק נחקקו המילים "ובשכבך ובקומך". בית שמאי הבינו אותן כפשוטן: בערב צריך להטות את הגוף ולקרוא בשכיבה, ובבוקר לעמוד. בית הלל השיבו שכל אדם קורא כדרכו, שהרי כתוב גם "ובלכתך בדרך", ושהמילים מתארות זמן ולא תנוחה: בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם קמים. המשנה מוסיפה סיפור של רבי טרפון, שנטה בדרך לקרוא כדעת בית שמאי וסיכן את עצמו מפני שודדים. מי שמכיר את עולמו של הלל הזקן יזהה כאן את הסגנון של בית המדרש שלו: קריאה של הכתוב שמשאירה מקום לחיים עצמם.

הברכות שסביב הקריאה

קריאת שמע לא נאמרת לבדה. המשנה בברכות (א, ד) קובעת את המסגרת: "בשחר מברך שתיים לפניה ואחת לאחריה, ובערב שתיים לפניה ושתיים לאחריה". זה המבנה שנשמר עד היום בכל הנוסחים:

• בשחרית: "יוצר אור", העוסקת בבריאת האור; "אהבה רבה" בנוסח אשכנז, או "אהבת עולם" בנוסחי ספרד, על אהבת ה׳ לעמו ועל התורה; ואחרי הקריאה "אמת ויציב", שחותמת "גאל ישראל".
• בערבית: "המעריב ערבים", "אהבת עולם", ואחרי הקריאה "אמת ואמונה" ו"השכיבנו", בקשה לשמירה בלילה.

החוקרים מעריכים שהנוסח המקורי היה קצר בהרבה. רב סעדיה גאון מביא גרסה של ברכת "יוצר" שיש בה שלושה משפטים בלבד, ובמשך הדורות נוספו לה פיוטים, פסוקי קדושה ותיאורי מלאכים. גם הבדלי הנוסח שומרים עקבות של ויכוחים ישנים: בנוסח אשכנז נאמר לפני חתימת "יוצר" המשפט "אור חדש על ציון תאיר", ורב סעדיה התנגד לו בטענה שהברכה עוסקת בבריאת העולם כולו ולא בגאולה. קהילות ספרד וארצות האסלאם הלכו בעקבותיו, ובנוסחיהן המשפט הזה איננו מופיע.

הברכה שאחרי שמע בבוקר, שחותמת בגאולה, מובילה ישר אל העמידה. על האופן שבו נבנו ברכות העמידה עצמן יש הרחבה במאמר על תפילת שמונה עשרה.

"ברוך שם כבוד מלכותו": המשפט שנאמר בלחש

מיד אחרי הפסוק הראשון נאמר משפט שאיננו כתוב בתורה: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". התלמוד (פסחים נו, א) מביא בשם ריש לקיש סיפור על מקורו. יעקב אבינו ביקש לגלות לבניו את קץ הימים, והשכינה נסתלקה ממנו. הוא חשש שאחד מבניו אינו ראוי, כמו שיצאו ישמעאל מאברהם ועשו מיצחק. הבנים ענו לו: "שמע ישראל, ה׳ אלהינו ה׳ אחד. כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד". ויעקב פתח ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

מכאן גם ההסבר למנהג לומר את המשפט בלחש: משה לא אמר אותו בתורה, ויעקב כן. ביום הכיפורים נוהגות רוב הקהילות, למעט חלק מקהילות תימן, לומר אותו בקול רם. ההסבר המקובל נשען על מסורת מדרשית שלפיה זו אמירה של מלאכים, וביום שבו לא אוכלים ולא שותים המתפללים דומים להם.

יד על העיניים ומנהגים בין הקהילות

המנהג המוכר ביותר סביב הפסוק הוא כיסוי העיניים ביד. מקורו בתלמוד (ברכות יג, ב), בסיפור על רבי יהודה הנשיא. רב אמר שלא ראה את רבי מקבל עליו עול מלכות שמים, ורבי חייא השיב לו שהוא עושה זאת "בשעה שמעביר ידיו על פניו". ממחווה של אדם אחד נוצר מנהג של עם שלם.

מנהגים אחרים מבחינים בין הקהילות. בספר "שבלי הלקט" מובא בשם הגאונים טעם להוספת שלוש המילים "אל מלך נאמן" לפני הקריאה: להשלים את מספר המילים לרמ״ח, כנגד רמ״ח מצוות עשה. במנהג אשכנז אומרים אותן רק מי שמתפלל ביחידות, ואילו בעדות המזרח ובחלק מהחסידים אין אומרים אותן כלל, ובמקומן חוזרים על המילים "ה׳ אלהיכם אמת" שבסוף הקריאה. הרמב״ן התנגד להוספה עוד בימי הביניים, כי לדעתו היא מפסיקה בין הברכה לבין המצווה. גם בסיום תפילת נעילה של יום הכיפורים, כשהחזן אומר פסוקים והקהל חוזר אחריו, הפסוק הראשון הוא שמע ישראל.

ויש גם הקריאה שלפני השינה. כבר חז״ל מזכירים קריאת שמע "על המיטה". רש״י, בפירושו לתחילת מסכת ברכות, כתב שהקריאה בבית הכנסת נאמרת מוקדם מדי ונועדה "לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה", ולכן את החובה יוצאים בקריאת הפרשה הראשונה "שאדם קורא על מטתו". בעלי התוספות סברו שזו קריאה נפרדת מלכתחילה, שבה נאמרת הפרשה הראשונה בלבד. עם הזמן היא התקבלה כקריאה עצמאית לצד ברכת "המפיל".

"באחד": רבי עקיבא והקריאה האחרונה

הסיפור שהפך את הפסוק לביטוי של מסירות נפש מופיע בתלמוד הבבלי (ברכות סא, ב). בימי הגזירה של השלטון הרומי, שאסרה לעסוק בתורה, נתפס רבי עקיבא על שלימד תורה ברבים. "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה", מספר התלמוד, והוא קיבל עליו עול מלכות שמים. כשתלמידיו שאלו "רבינו, עד כאן?", ענה שכל ימיו הצטער על המילים "בכל נפשך", שפירושן אפילו נוטל את נשמתך, ושאל מתי יבוא לידו לקיים אותן. "היה מאריך באחד, עד שיצתה נשמתו באחד".

מאז נקשר הפסוק לרגע המוות, ובמיוחד למוות על קידוש השם. האמירה בשעת מוות נהוגה דורות רבים אחרי רבי עקיבא, והיא חוזרת גם בקינה על השואה שחיבר האדמו״ר מבאבוב, המתארת את הנספים שמסרו את נפשם כשהם קוראים שמע ישראל.

מן הפה אל הקלף

שתי הפרשיות הראשונות של קריאת שמע לא נשארו רק בפה. הן נכתבות על הקלף שבתוך התפילין, לצד שתי פרשות אחרות, ועל הקלף שבמזוזה. כך הפסוק "וכתבתם על מזוזות ביתך" מקיים את עצמו: הטקסט שמצווה לכתוב הוא הטקסט שנכתב. ומי שעובר בכניסה לבית יהודי, גם אם אינו מתפלל, עובר ליד אותן מילים.

זו אולי הדרך הטובה ביותר להבין למה דווקא הפסוק הזה שרד בזיכרון של כל כך הרבה אנשים. הוא נקרא בבית המקדש, נכתב על פפירוס במצרים, פתח את המשנה, עבר דרך מחלוקות על נוסח ומנהג, והגיע עד למיטה של ילד שאומר אותו לפני השינה. כמו מודה אני, שנאמרת ברגע הראשון של הבוקר, גם שמע ישראל מלווה את היום משני קצותיו, אלא שהיא ותיקה ממנה ביותר מאלף שנה.