שמע ישראל שעל המיטה: המקור בתלמוד, חלקי הסדר והמנהגים לפני השינה

רוב הטקסטים שבסידור נולדו בבית הכנסת ונאמרים בציבור. שמע ישראל שעל המיטה הוא יוצא דופן: הוא שייך לחדר השינה, לשעה שבה האור כבר כבוי, ולעיתים קרובות למבוגר שיושב על קצה מיטה של ילד. דווקא בגלל זה קל לחשוב שמדובר במנהג ביתי מאוחר. בפועל, ליבת הסדר מופיעה כבר בתלמוד הבבלי, וכל השאר נבנה סביבה במשך יותר מאלף שנה.

המאמר הזה עוקב אחרי השכבות: מה אומרים חז״ל, איך נראית ברכת "המפיל" בנוסחים השונים, מאיפה הגיעו המזמורים והפסוקים שנוספו, מה מקור רשימת המלאכים המפורסמת, ומה ההבדל בין סידור אשכנזי לסידור עדות המזרח. זו סקירה של טקסטים ומנהגים, לא מורה הלכה.

"על משכבכם": המקור במסכת ברכות

הקריאה שלפני השינה נשענת על אותן מילים שעליהן נשענת קריאת שמע כולה: "ובשכבך ובקומך". אבל התלמוד הבבלי (ברכות ד, ב) מוסיף לה מעמד משלה. רבי יהושע בן לוי אומר: "אף על פי שקרא אדם קריאת שמע בבית הכנסת, מצוה לקרותו על מטתו". רבי יוסי מביא לכך פסוק מתהלים (ד, ה): "רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ, אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם, וְדֹמּוּ סֶלָה".

הפסוק הזה לא נשאר רק כראיה בגמרא. הוא חוזר בסוף הסדר בסידורי אשכנז, ושם הוא נאמר שלוש פעמים, כמעט כחתימה. כך מקור תלמודי הופך לחלק מן הטקסט שהוא עצמו מסביר.

בדף הבא (ברכות ה, א) מובאות שתי אמירות של רבי יצחק. הראשונה: "כל הקורא קריאת שמע על מטתו, כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו", על פי הפסוק "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ו). השנייה: "כל הקורא קריאת שמע על מטתו, מזיקין בדילין הימנו". שתיהן מציגות את הקריאה כשמירה, כמעט כנשק, מפני מה שמסתובב בחושך. באותה סוגיה נאמר שתלמיד חכם אינו צריך זאת, ואביי מסייג: גם הוא צריך לומר "חד פסוקא דרחמי", פסוק אחד של רחמים, כמו "בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי, פָּדִיתָה אוֹתִי ה׳ אֵל אֱמֶת" (תהלים לא, ו).

ברכת המפיל: הנוסח שבברכות ס, ב

הנוסח המלא של הסדר הבסיסי מופיע בהמשך המסכת, בפרק התשיעי (ברכות ס, ב), בתוך רשימה של ברכות שמלוות את יומו של אדם מן הרגע שהוא נכנס לישון ועד שהוא מתעורר. "הנכנס לישן על מטתו, אומר מ'שמע ישראל' עד 'והיה אם שמוע', ואומר: ברוך… המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי, ומאיר לאישון בת עין".

אחרי הפתיחה הזאת באה בקשה ארוכה: שישכיבו לשלום, שיתן חלק בתורה, שיצר הטוב ישלוט ולא יצר הרע, שלא יבהילו חלומות רעים והרהורים רעים, "ותהא מטתי שלמה לפניך". הסיום חוזר אל דימוי האור שבפתיחה: "והאר עיני פן אישן המות. ברוך אתה ה׳ המאיר לעולם כולו בכבודו". מיד אחר כך התלמוד עובר אל הבוקר: "כי מתער", כשאדם מתעורר, הוא אומר "אלהי, נשמה שנתת בי". שני הטקסטים בנויים כזוג, אחד לסגירת היום ואחד לפתיחתו, וקל לראות את הקשר שלהם אל מודה אני, שנוסף לבוקר דורות רבים אחר כך.

הסדר בגמרא ברור: קודם שמע, אחר כך המפיל. הרמב״ם (הלכות תפילה ז, א-ב) מביא את הדברים בסדר הפוך. אצלו הברכה באה ראשונה, ובנוסח שלו יש גם מילים שאינן בגמרא שלפנינו, "והמשקיע שינת תרדמה", ואחריה "קורא פרשה ראשונה מקריאת שמע וישן". שני הסדרים האלה ממשיכים ללוות את הסידורים עד היום, ועל כך בהמשך.

רש״י, התוספות והוויכוח על "העיקר"

שאלה אחת העסיקה את פרשני ימי הביניים יותר מכול: אם קריאת שמע של ערבית נאמרת בבית הכנסת, מה מעמדה של הקריאה במיטה? רש״י, בפירושו למשנה הראשונה של מסכת ברכות, יוצא מן המציאות של קהילתו. בבית הכנסת התפללו ערבית מוקדם, ולדבריו מטרת הקריאה שם היא "כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה". את החובה עצמה, הוא כותב, ממלאת הקריאה שעל המיטה: "ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו יצא".

בעלי התוספות לא קיבלו את ההסבר. הם הקשו שאנשים נוהגים לקרוא לפני השינה רק את הפרשה הראשונה ובלי ברכות, בעוד שקריאת שמע של ערבית כוללת שלוש פרשיות ושתי ברכות לפניה ושתיים לאחריה. הם גם הזכירו שלפי הגמרא הקריאה שליד המיטה נועדה בעיקר להגנה מפני המזיקים, ושתלמיד חכם פטור ממנה. רבנו תם הסיק מכאן את ההפך מרש״י: קריאת שמע של בית הכנסת היא העיקר. הוויכוח לא הוכרע בפשטות, והוא אחת הסיבות לכך שבסידורים רבים אפשר למצוא, לצד הפרשה הראשונה, גם את שלוש הפרשיות במלואן.

מזמורי השמירה של רבי יהושע בן לוי

חלק גדול מן הסדר כפי שהוא מוכר היום אינו קריאת שמע כלל, אלא מזמורים ופסוקים. המקור לרובם נמצא במקום לא צפוי: מסכת שבועות (טו, ב), בתיאור הטקס שבו קידשו בעבר שטח חדש לירושלים. שם מוזכר "שיר של פגעים", ומיד מפורש: "יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן" (תהלים צא) עד "כי אתה ה׳ מחסי עליון שמת מעונך", ואחריו "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, ה׳ מה רבו צרי" (תהלים ג).

הגמרא מוסיפה ש"רבי יהושע בן לוי אמר להו להני קראי, וגאני", כלומר אמר את הפסוקים האלה ואז שכב לישון. היא אף שואלת איך עשה זאת, הרי הוא עצמו אסר להתרפא בדברי תורה, ועונה: "להגן שאני". להגן מותר. המזמור השלישי בתהלים מתאים לשעה הזאת גם מבחינת התוכן: "אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה, הֱקִיצוֹתִי כִּי ה׳ יִסְמְכֵנִי".

מכאן נבנתה שכבה שלמה של פסוקים. השולחן ערוך (אורח חיים רלט) מונה, אחרי הפרשה הראשונה וברכת המפיל, את "יושב בסתר עליון", את "ה׳ מה רבו צרי", את "ברוך ה׳ ביום ברוך ה׳ בלילה", את "ויאמר ה׳ אל השטן יגער ה׳ בך השטן" (זכריה ג, ב), את "בידך אפקיד רוחי", את ברכת כוהנים ואת "השכיבנו".

השכיבנו: ברכה מערבית שעברה לחדר השינה

"השכיבנו" מוכרת קודם כול מתפילת ערבית. המשנה בברכות (א, ד) קובעת שבערב מברכים "שתים לפניה ושתים לאחריה", והשנייה שאחרי הקריאה היא הבקשה הזאת לשמירה בלילה. המבנה של הברכות סביב הקריאה מתואר בפירוט במאמר על שמע ישראל תפילה.

בסדר שלפני השינה היא מופיעה שוב, אבל בצורה מקוצרת. השולחן ערוך כותב שאומרים אותה "עד סמוך לחתימה", כלומר בלי הברכה החותמת. הנוסח בסידור אשכנז מסתיים במילים "וּשְׁמוֹר צֵאתֵנוּ וּבוֹאֵנוּ לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם". אותן מילים, "ופרוש עלינו סוכת שלומך" ו"בצל כנפיך תסתירנו", שנאמרו קודם בבית הכנסת, נאמרות עכשיו ליד המיטה, בגוף ראשון רבים, גם כשאדם לבדו.

הפסוקים שבאמצע: מטתו של שלמה, המלאך הגואל וברכת כוהנים

מי שפותח סידור אשכנזי כמו מהדורת מצודה, הנמצאת במאגר ספריא, ימצא אחרי השכיבנו רצף של פסוקים קצרים. חלקם נאמרים שלוש פעמים, וחלק מהם נבחרו כנראה בגלל מילה אחת שקושרת אותם ללילה:

הבחירה הזאת איננה אקראית. כמעט כל פסוק ברשימה מדבר על שמירה, על מיטה או על לילה, וכמה מהם מדברים על דורות: יעקב שמברך את אפרים ומנשה, ולקראת סוף הסדר מזמור קכח, "שיר המעלות אשרי כל ירא ה׳", שמסתיים ב"וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ, שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל".

"מימיני מיכאל": מאיפה באו ארבעת המלאכים

השורה המוכרת ביותר בסדר, זו שרבים זוכרים מילדות, היא: "בְּשֵׁם ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, מִימִינִי מִיכָאֵל וּמִשְּׂמֹאלִי גַבְרִיאֵל, וּמִלְּפָנַי אוּרִיאֵל וּמֵאֲחוֹרַי רְפָאֵל, וְעַל רֹאשִׁי שְׁכִינַת אֵל". היא איננה פסוק מן המקרא, ואיננה מופיעה בגמרא.

התמונה עצמה מוכרת מן המדרש. בפרקי דרבי אליעזר (פרק ד) מתוארות ארבע כיתות של מלאכי השרת שמשבחות לפני הקדוש ברוך הוא: "מחנה ראשונה של מיכאל מימינו, מחנה שנייה של גבריאל על שמאלו, מחנה שלישית של אוריאל מלפניו, מחנה רביעית של רפאל מלאחריו, שכינתו של הקדוש ברוך הוא באמצע".

מה שעשה הסדר שלפני השינה הוא להעביר את התמונה מן הכיסא שבשמים אל האדם השוכב. ארבעת המלאכים באותו סדר בדיוק, ימין, שמאל, פנים ואחור, אבל עכשיו הם עומדים סביב מיטה. במקום השכינה "באמצע" נאמר "על ראשי". זו דוגמה טובה לאופן שבו ליטורגיה ביתית לוקחת דימוי מיסטי רחוק והופכת אותו למשהו שאפשר לומר בעיניים עצומות.

אדון עולם: הפיוט שחותם את הסדר

בסידור אשכנז ובסידור נוסח ספרד של החסידים, במהדורת מצודה שבמאגר ספריא, הסדר מסתיים בפיוט "אדון עולם". מי שמכיר אותו רק מתחילת שחרית או מסוף תפילת שבת יופתע אולי לגלות כמה הוא מתאים לשעת השינה. הבתים האחרונים שלו עוברים מן הכלל אל הפרט: "בְּיָדוֹ אַפְקִיד רוּחִי, בְּעֵת אִישַׁן וְאָעִירָה. וְעִם רוּחִי גְּוִיָּתִי, ה׳ לִי וְלֹא אִירָא".

השורה "בידו אפקיד רוחי" היא הד ישיר לפסוק "בידך אפקיד רוחי" מתהלים, אותו פסוק שאביי הציע בגמרא כמינימום שגם תלמיד חכם צריך לומר. הפיוט מחזיר אפוא את הסדר אל נקודת המוצא התלמודית שלו. על השאלה מי חיבר את הפיוט ואיך הגיע לפתיחת התפילה יש מאמר נפרד: אדון עולם תפילה.

אשכנז ועדות המזרח: שני סדרים, ליבה אחת

ההבדלים בין הקהילות מתחילים כבר בשאלה איפה ממוקמת ברכת המפיל. בסידורים רבים היא מודפסת בתחילת הסדר, לפני שמע, כמו אצל הרמב״ם. בערך "קריאת שמע על המיטה" בוויקיפדיה העברית מוסבר שהקבלה מקדימה את המפיל לשמע ולשאר הפסוקים. מנגד, הרב שלמה גנצפריד, בעל "קיצור שולחן ערוך" (סימן עא), מעיר ש"ברוב הסדורים נדפס ברכת המפיל קודם קריאת שמע", וכותב שלדעתו טוב יותר לאומרה בסוף, "שתהא הברכה סמוכה לשינה". הוויכוח הזה הוא בעצם המשך של ההבדל בין סדר הגמרא לסדר הרמב״ם.

סידור עדות המזרח שבמאגר ספריא בנוי אחרת בכמה מקומות:

• הוא נפתח בנוסח "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", נוסחת כוונה מן הקבלה.
• ברכת המפיל מודפסת שם עם הערה שאין לומר בה שם ומלכות אלא להרהר בהם בלב. לפי הערך בוויקיפדיה, ספרדים רבים נוהגים כך במיוחד כשהולכים לישון אחרי חצות, על פי מסורת האר״י.
• אחרי הפרשיות באים "יעלזו חסידים", "הנה מטתו שלשלמה" שלוש פעמים, ברכת כוהנים ו"יושב בסתר".
• אחר כך מופיעים וידוי, שאינו נאמר בשבת ובימים שאין אומרים בהם תחנון, ותפילת "אנא בכח", שאחריה חוזרים שלוש פעמים על השורה שלה שכנגד אותו לילה בשבוע.

בשני הנוסחים מופיעה בתחילת הסדר תפילת מחילה: "רבונו של עולם, הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותי". קיצור שולחן ערוך מסביר את הרעיון במשפט מן הגמרא: מי שחברו נענש בגללו אינו נכנס למחיצתו של הקדוש ברוך הוא. לפני שסוגרים את היום, מוותרים על החשבונות שלו.

ילדים ושמע לפני השינה

אי אפשר לכתוב על הסדר הזה בלי לדבר על ילדים. הקשר מתחיל בפסוק עצמו: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ… וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". הברייתא במסכת סוכה (מב, א) מונה מצוות שאב מלמד את בנו לפי גילו, וקובעת: "יודע לדבר, אביו מלמדו תורה וקריאת שמע". הגמרא שואלת מהי אותה קריאת שמע ראשונה, ועונה: "פסוק ראשון". והתורה הראשונה? "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג, ד).

שני הפסוקים האלה, שמע ישראל ו"תורה צוה לנו", הם עד היום מן הדברים הראשונים שילדים קטנים לומדים בעל פה בבתים רבים, ולעיתים קרובות הלימוד הזה קורה דווקא ליד המיטה. לצידם עומד "המלאך הגואל", שהמילים "יברך את הנערים" הפכו אותו לפסוק טבעי לברכת ילדים לפני השינה, ורשימת ארבעת המלאכים, שקל לדמיין אותה סביב מיטה.

יש בזה משהו שמסביר את כוחו של הסדר כולו. הוא התחיל כאמירה של חכמים על שמירה מפני מזיקים, נטען בפסוקים ובמזמורים, ספג תוספות של מקובלים ושל מסדרי סידורים, ובסוף נשאר בזיכרון של רבים כמשהו פשוט מאוד: מבוגר וילד, חדר חשוך, ושש מילים שנאמרות לפני שהעיניים נעצמות. כמו רבי יהושע בן לוי, שאמר את פסוקיו "וגאני", הסדר כולו נגמר בשינה.