כרם אברהם: הקונסול פין, אשתו אליזבת והחווה שהפכה לשכונה בירושלים

מצפון־מערב לעיר העתיקה, בין גאולה לרחוב הנביאים, שוכנת שכונה קטנה שרבים עוברים בה בלי לדעת מאיפה שמה. כרם אברהם היא היום שכונת מגורים צפופה, אבל במאה ה-19 היה זה שטח חקלאי פתוח מחוץ לחומות, ובמרכזו עמד בית אבן של קונסול בריטי. סיפור המקום מחבר בין מדיניות של מעצמה, אמונה נוצרית, עוני יהודי ועיר שהתחילה לצאת מן החומות.

המאמר הזה מספר את הסיפור לפי הסדר: מי היו בני הזוג פין, מה ניסו לעשות בכרם, למה עורר המפעל חשד בקרב הקהילה היהודית, ואיך הפך השטח לשכונה שבה גדל אחד הסופרים החשובים של ישראל.

ירושלים של אמצע המאה ה-19

באמצע המאה ה-19 ירושלים הייתה עדיין עיר קטנה סגורה בתוך החומות. רוב היהודים בה חיו מכספי החלוקה, התרומות ששלחו קהילות בתפוצות לתמיכה בלומדי תורה ובעניים. הצפיפות הייתה קשה, התנאים הסניטריים גרועים והעבודה מעטה. מי שרצה לפרנס את משפחתו ממלאכה או ממסחר מצא מעט מאוד הזדמנויות.

באותה תקופה גברה מעורבותן של המעצמות האירופיות בעיר. בריטניה, צרפת, רוסיה ופרוסיה פתחו קונסוליות, הקימו מוסדות והתחרו על השפעה בקרב הקהילות השונות. עבור בריטניה, אחד הכלים לכך היה הגנה על היהודים, שרבים מהם היו נתינים זרים ונזקקו לחסות של קונסול.

הקונסול ג׳יימס פין ואליזבת אן

ג׳יימס פין שימש קונסול בריטניה בירושלים בין 1846 ל-1863. הוא היה נוצרי אדוק, מקורב לחוגים שדגלו בשיבת היהודים לארצם כחלק מן התוכנית האלוהית, ושלט היטב בעברית. אשתו, אליזבת אן פין, הייתה דמות לא פחות מרשימה: בת לכומר שעסק בקירוב יהודים לנצרות, שלמדה עברית בילדותה וכתבה ופרסמה לאורך חייה.

שניהם האמינו שהדרך לשפר את חייהם של יהודי ירושלים היא עבודה, ובמיוחד עבודה חקלאית. במקום שהעניים יחיו מצדקה, הם יעבדו את האדמה ויתפרנסו בכבוד. הרעיון הזה, של "פרודוקטיביזציה" של היישוב הישן, יחזור אחר כך גם אצל אנשים כמו משה מונטיפיורי ואצל מייסדי המושבות הראשונות.

הכרם מחוץ לחומות

בתחילת שנות החמישים של המאה ה-19 רכשו בני הזוג פין שטח אדמה מצפון־מערב לעיר. בשטח הזה, שנקרא בפיהם כרם אברהם, נטעו גפנים ועצי פרי, חפרו בורות מים ובנו חומות אבן לטרסות. כדי לעבד את האדמה העסיקו פועלים יהודים מן העיר העתיקה, ששולם להם שכר יומי.

בתקופות של רעב ובצורת, ובמיוחד בשנים הקשות של אמצע העשור, המפעל הזה העניק פרנסה למאות אנשים בזמנים שונים. אליזבת פין הקימה גם אגודה בלונדון לגיוס תרומות שנועדו לממן את העבודה. במקום נבנה בית אבן, שחלקו שימש מגורים ומשרד, וכיום הוא אחד המבנים העתיקים ששרדו בשכונה.

הכנסייה הפרוטסטנטית הראשונה והחברה הלונדונית

כדי להבין את החשד שעורר הכרם צריך להכיר את הרקע. בשנת 1849 נחנכה בירושלים, בתוך העיר העתיקה ליד שער יפו, כנסיית המשיח, הכנסייה הפרוטסטנטית הראשונה באימפריה העות׳מאנית. היא נבנתה בידי החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים, ארגון אנגליקני שפעל כבר מראשית המאה ה-19 ושראה ביהודי ירושלים יעד מרכזי לפעילותו.

החברה הקימה בעיר מרפאה, ואחר כך בית חולים, בית ספר ובית מלאכה. השירותים האלה נועדו לסייע לעניים, אבל גם לקרב אותם לנצרות, והחברה לא הסתירה זאת. ממסד הקהילה היהודית הגיב בחרמות ובהקמה של מוסדות חלופיים, ובשנים הבאות נפתחו בעיר בתי חולים ובתי ספר יהודיים, בין השאר בתמיכתם של נדבנים יהודים מאירופה.

בני הזוג פין לא היו אנשי החברה הלונדונית במובן הארגוני, אבל אליזבת גדלה בתוך עולם המיסיון, ובני הזוג היו מקורבים לאנשיו. בעיני רבני העיר, כל מפעל שהציע עבודה ליהודים מטעם נוצרים היה חשוד באותה מידה.

מפעלי עבודה אחרים באותן שנים

הכרם של בני הזוג פין לא היה הניסיון היחיד באותם עשורים להוציא יהודים מן החלוקה אל העבודה. בשנת 1855 רכש משה מונטיפיורי, הנדבן היהודי הבריטי, פרדס ליד יפו כדי להעסיק בו יהודים, ובאותן שנים קם בירושלים מפעל אריגה קטן בתמיכתו. בשנת 1870 הוקם בית הספר החקלאי מקווה ישראל ליד יפו, ביוזמתו של שארל נטר מכי״ח, כדי להכשיר צעירים יהודים לחקלאות.

כל המפעלים האלה נתקלו באותו קושי. הפועלים היו רגילים לחיי לימוד ולא לעבודת כפיים, האדמה הייתה סלעית והמים מעטים, וההכנסה מן היבול לא הספיקה כדי לכסות את השכר. רובם החזיקו מעמד רק כל עוד זרמו אליהם תרומות מחוץ לארץ.

ההבדל בין המפעלים האלה לבין הכרם של פין לא היה ברעיון עצמו אלא במי שעמד מאחוריו. מפעל של נדבן יהודי נתפס כעזרה, מפעל של קונסול נוצרי נתפס כאיום. ובכל זאת, הרעיון שעבודת האדמה היא דרך לחיים בכבוד היה משותף לכולם, והוא יחזור בעוצמה רבה יותר עם העלייה הראשונה בשנות השמונים של המאה.

החשד: עבודה או מיסיון?

מן הצד היהודי המפעל עורר חשד כבר מראשיתו. ירושלים של אותה תקופה הייתה זירה של פעילות מיסיונרית בריטית, וחלק מן המוסדות שהציעו עבודה, חינוך או רפואה ליהודים חתרו במוצהר להמרת דתם. רבני העיר וממסד החלוקה ראו בכל פעילות כזאת סכנה, ולעיתים הטילו חרם על מי שעבד במוסדות נוצריים.

בני הזוג פין התעקשו שהמפעל אינו מיסיונרי ושהעבודה אינה מותנית בדבר. ההיסטוריונים חלוקים עד היום עד כמה היה הקו הזה ברור. היו בסביבתם אנשים שעסקו במיסיון, והגבול בין עזרה לבין הטפה היה דק בעיני הקהילה. מה שנראה ברור הוא שרבים מן הפועלים לא התנצרו, ושהעבודה בכרם ענתה על מצוקה אמיתית.

המשבר והסוף של התקופה

לקראת סוף כהונתו הסתבך ג׳יימס פין בחובות ובסכסוכים, הן עם השלטונות העות׳מאניים והן עם גורמים בממשל הבריטי. בשנת 1863 הוחזר לאנגליה, ושם נפטר בשנת 1872. אליזבת פין המשיכה לפעול מלונדון. בשנת 1882 ייסדה שם אגודה לסיוע ליהודים נרדפים, בעקבות הפוגרומים ברוסיה, ופעלה עד מותה בגיל מופלג בשנת 1921.

הכרם עבר אחרי עזיבתם לבעלים אחרים, ובמשך שנים המשיך לשמש כשטח חקלאי ומוסדי. בתקופות שונות פעלו בו מוסדות שונים, והבית ששרד הפך לאחת מנקודות הציון שמזכירות את התקופה ההיא.

יציאה מן החומות

הכרם של בני הזוג פין היה חלק ממגמה רחבה. באותם עשורים התחילה ירושלים לצאת מן החומות. ב-1860 הוקמה משכנות שאננים, השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות, ובשנים שאחריה קמו נחלת שבעה, מאה שערים ושכונות נוספות. התנועה מערבה וצפונה שינתה את פני העיר בתוך שני דורות.

כרם אברהם עצמה נשארה בתחילה שטח פתוח, ורק בשנות העשרים של המאה ה-20, בתקופת המנדט הבריטי, החלה הבנייה בה כשכונת מגורים. היא נבנתה בצפיפות, ברחובות צרים, ואוכלסה בעיקר במשפחות של פקידים, מורים ובעלי מלאכה, רבים מהם עולים מאירופה.

השכנים: רחוב הנביאים וגאולה

כרם אברהם לא צמחה לבד. ממזרח לה נמתח רחוב הנביאים, אחד הרחובות הראשונים שנבנו מחוץ לחומות במחצית השנייה של המאה ה-19. לאורכו קמו קונסוליות, מוסדות נוצריים, בתי מגורים של משפחות אמידות ובתי חולים. בשנת 1888 נפתח ברחוב בית החולים היהודי על שם מאיר רוטשילד, אחד המוסדות שנועדו לתת ליהודים חלופה לבתי החולים של המיסיון.

מצפון ומדרום התפתחו בשנות העשרים שכונות יהודיות חדשות, ובהן גאולה ומקור ברוך, שנבנו בידי חברות ואגודות של תושבים. כרם אברהם, שהייתה עד אז שטח פתוח בין המוסדות הוותיקים לבין השכונות החדשות, נבלעה בתוך הרצף העירוני. העיר שבני הזוג פין הכירו, עיר קטנה בתוך חומה ושטחים חקלאיים סביבה, נעלמה בתוך שני דורות.

השינוי הזה מסביר גם את אופייה של השכונה. היא לא תוכננה כשכונה אחת עם מוסדות ציבור משלה, כמו חלק מן השכונות של המאה ה-19, אלא נבנתה מגרש אחרי מגרש, בהתאם לקרקע שהתפנתה ולכיסם של הקונים. מכאן הרחובות הצרים והבניינים הצפופים שמתוארים בספרות.

עמוס עוז והשכונה בספרות

הסיבה שרבים מכירים היום את שם השכונה היא ספרות. עמוס עוז נולד בירושלים ב-1939 וגדל בכרם אברהם, בדירה קטנה ברחוב עמוס. ברומן האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך" הוא מתאר את השכונה של שנות הארבעים: דירות צפופות ומלאות ספרים, שכנים שמדברים בעשר שפות, הוויכוחים הפוליטיים, הגעגועים לאירופה שאבדה והחרדה מן העתיד.

התיאור של עוז הפך את השכונה לנקודה על המפה הספרותית העולמית. הוא גם מראה כמה רחוקה הייתה כרם אברהם של המנדט מן החווה של בני הזוג פין. השטח שבו עבדו פועלים מן העיר העתיקה בזמן הבצורת הפך לשכונה עירונית של מהגרים משכילים, שבה גדל ילד שיכתוב עליה עשרות שנים אחר כך.

שכבות של סיפור אחד

הסיפור של כרם אברהם מזכיר כמה שכבות יש לכל מקום בירושלים. יש בו מדיניות של מעצמה אירופית, אמונה נוצרית בשיבת היהודים, מצוקה של עניים בתוך החומות, חשדנות של קהילה כלפי כוונות זרות, ואחר כך עיר מודרנית שצומחת וספרות שמנציחה אותה. מי שמחפש את התמונה הרחבה של ההתפתחות הזאת יכול למצוא אותה בסקירה על ההיסטוריה של ירושלים.

כדאי גם לזכור את מה שהמקורות אינם מספרים. אין לנו רשימה מלאה של הפועלים שעבדו בכרם, ורוב מה שידוע על המפעל מגיע מכתביהם של בני הזוג פין עצמם ושל מקורביהם. הקולות של הפועלים היהודים, שבחרו לעבוד שם למרות האיסורים או בגללם, נשמעים מעט מאוד. זה פער שכדאי להכיר כשקוראים כל תיאור של המקום, כולל זה.