נחלת שבעה: שבעה אנשים שיצאו מהחומות והשכונה שהם הקימו

בתחילת דרכה לא היה בנחלת שבעה דבר שמשך את העין. כמה בתים נמוכים מאבן על שדה פתוח לצד הדרך ליפו, בלי חומה, בלי שער ובלי שכנים. ובכל זאת, השכונה הקטנה הזאת היא אחד המפתחות להבנת ירושלים החדשה. בניגוד לשתי השכונות היהודיות שקדמו לה מחוץ לחומות, את נחלת שבעה הקימו אנשי היישוב הישן לבדם, בלי עזרה מבחוץ: שבעה צעירים מן העיר העתיקה, עם תקנון שכתבו בעצמם ותחבולה משפטית אחת שנזכרת עד היום.

זהו סיפור של כמעט מאה וחמישים שנה: הקמה, צמיחה, התנוונות, תוכניות הריסה שכמעט יצאו לפועל, ושיקום שהפך את הסמטאות הצרות לאחד המקומות המוכרים במרכז העיר.

ירושלים של 1869: עיר שחונקת את יושביה

באמצע המאה ה־19 חיו רוב יהודי ירושלים בתוך החומות, ברובע היהודי ובסביבתו. הצפיפות הייתה קשה, מקורות המים מוגבלים, ומחלות התפשטו מהר. היוזמה להקמת נחלת שבעה באה אחרי מגפת כולרה שפגעה גם בקהילה היהודית בעיר העתיקה. שלט המורשת שהציבה המועצה לשימור אתרי מורשת בשכונה מתאר זאת במילים חדות: נפשם של המייסדים "נקעה מתנאי הקיום וקשיי היום־יום ברובע היהודי".

היציאה מן החומות כבר התחילה אז. משכנות שאננים, שבנה משה מונטיפיורי מול חומת העיר, ושכונת מחנה ישראל קדמו לנחלת שבעה, וזו הייתה השלישית בתהליך. ההבדל היה במי שעמד מאחורי היוזמה: נחלת שבעה נולדה מתוך היישוב הישן עצמו.

שבעת המייסדים

השם מנציח את שבעת היוזמים, כולם צעירים בני משפחות ותיקות בירושלים:

• יוסף ריבלין
• יואל משה סלומון
• יהושע ילין
• מיכל הכהן
• בנימין (בייניש) סלנט, בנו של הרב שמואל סלנט, רבה האשכנזי של ירושלים
• חיים הלוי
• אריה (לייב) הורוביץ

מה הניע אותם? חלק מן ההסבר הוא מעשי: אוויר, מקום ובריאות. חלק אחר הוא אידאולוגי. המקורות מתארים אותם כמי שביקשו לקיים את מצוות יישוב הארץ ולבנות את ירושלים. כמה מהם הפכו בהמשך לדמויות מוכרות בפני עצמן. יואל משה סלומון, למשל, היה מדפיס ועורך, ובשנת 1878 נמנה עם מייסדי המושבה פתח תקווה. אבל בשנים האלה הם היו בעיקר שבעה שותפים שניסו לבנות בית מחוץ לעיר.

שדה לחיטה למצות: איך נקנתה הקרקע

הבעיה הראשונה לא הייתה כסף אלא חוק. רוב יהודי ירושלים היו אז נתינים של מדינות אירופה, והחוק העות׳מאני אסר על נתינים זרים לקנות קרקע ולבנות עליה. האיסור בוטל רק בשנת 1867, אבל הקרקע לשכונה נקנתה כבר בשנת 1866.

הפתרון נמצא בתוך המשפחה. אסתר, אשתו של לייב הורוביץ, נולדה בארץ והייתה נתינה עות׳מאנית. היא ניהלה את המשא ומתן מול השלטונות, הצהירה שהשדה נועד לזריעת חיטה לאפיית מצות, והקרקע נרשמה על שמה. השטח שנקנה השתרע על 24,000 אמות רבועות, כשישה דונם, בין הדרך ליפו לבין בית הקברות ממילא. המיקום נבחר גם משיקולי ביטחון: בסמוך היה מגרש הרוסים, שנבנה שנים אחדות קודם לכן, והדרך הראשית ליפו עברה ממש בשולי החלקה.

לא כולם השתכנעו שהעסקה כשרה. לפי מסורת שנשמרה במשפחת חרל״פ הירושלמית, בני המשפחה סירבו להשתתף בקנייה, משום שלדעתם הקרקע הייתה ואדי, שטח שעל פי דיני המקרקעין העות׳מאניים אי אפשר היה למכור. זו מסורת משפחתית ולא מסמך רשמי, אבל היא ממחישה עד כמה הייתה הרכישה מהלך חריג. ביולי 2016 הוצע במכירה פומבית בירושלים מסמך בכתב ידו של יוסף ריבלין, מג׳ בתמוז תרכ״ו, שעוסק בחלוקת השדה בין השותפים. לפי הדיווח עליו, הקרקע נקנתה בסוף סיוון תרכ״ו, יוני 1866, ובמסמך נזכרים בשמם לייב הורוביץ ואשתו אסתר, שעליהם הוטל להעביר לשותפים את שטרות הבעלות. בית המכירות הציג אותו כמסמך הקדום ביותר הידוע על נחלת שבעה.

פנקס הייסוד ושבע רצועות אדמה

בשנת 1869 התאגדו השבעה בחברה וכתבו "פנקס ייסוד", תקנון מפורט שקבע איך ייבנו הבתים ואיך ימומנו. הקרקע חולקה לשבע רצועות אורך שוות, מצפון לדרום, כך שכל אחד מהשותפים קיבל חלקה שווה בערכה. התוכנית הייתה לבנות בשלבים: בכל שלב שני בתים לשני חברים, ואת הסדר יקבע גורל.

במציאות הדברים לא התנהלו לפי הספר. הבתים לא נבנו לפי התוכנית, וחלקם אוכלסו באיחור רב או בידי אחרים. אבל לצורת ההתאגדות עצמה היה עתיד: היא שימשה בהמשך דגם להקמת שכונות נוספות מחוץ לחומות.

יוסף ריבלין היה הראשון שבנה את ביתו בשכונה, על דרך יפו, במקום שבו עומד היום בניין המשרדים "בית יואל". אבן הפינה לביתו הונחה בה׳ באייר תרכ״ט. בשנת 1870 בנו גם יואל משה סלומון וחיים הלוי את בתיהם, וסלומון העביר לשכונה את בית הדפוס שלו. באותה שנה הוקמה בשכונה גם ישיבה, ישיבת אח״ד, כך שכבר בשנתה השנייה לא הייתה נחלת שבעה רק אוסף של בתי מגורים.

משבעה בתים לשכונה

במשך כמה שנים נשארה נחלת שבעה מקום שבודדים העזו לגור בו. בשנת 1872 פנה יוסף ריבלין ליהודי העיר העתיקה וקרא להם לעבור, וגייס לשם כך כסף מגבירי העיר, מכוללים ומקרנות. כמה עשרות משפחות נענו, ביניהן גם משפחות ספרדיות. בשנת 1875 כבר היו בשכונה 50 דירות, וגם בתי כנסת ומוסדות ציבור.

הקרבה לדרך יפו התבררה כיתרון כלכלי. התושבים מכרו מזון, סחורות ושירותים לעוברים בדרך, ועקפו בכך את התקנות העות׳מאניות שאסרו על פתיחת בתי עסק בשכונה. בתחילת שנות השמונים של המאה ה־19, ככל הנראה בשנת 1883, התגוררו בנחלת שבעה גם אנשי ביל״ו, הקבוצה הראשונה שעלתה מאירופה מתוך מניעים ציוניים. בסוף המאה גרו בה רבים מנכבדי יהודי בוכרה, ובהם אברהם ברוכוף ושמעון חכם, שביססו בה מוסדות קהילה. כך, בתוך שלושה עשורים, הפכה שכונה שהקימו שבעה אשכנזים מן הרובע לאחת השכונות המגוונות בעיר.

מפקד שערכה ההסתדרות הציונית בשנת 1918 מנה בשכונה 861 נפשות ב־253 בתי אב, מעדות שונות, ורובם התפרנסו ממסחר וממלאכה. הבתים שפנו לרחוב יפו הפכו בינתיים לחנויות, ובתוך השכונה פעלו בתי מלאכה ובתי דפוס.

בתי הכנסת הראשונים מחוץ לחומות

אחד הסימנים לכך שנחלת שבעה הפכה לקהילה של ממש הוא בתי הכנסת שלה. בית הכנסת האשכנזי "נחלת יעקב" נחנך בראש חודש ניסן תרל״ג, 1873, והוא נחשב לבית הכנסת הראשון שנבנה מחוץ לחומות העיר העתיקה. המבנה נשמר כפי שהיה, והוא משמש בית כנסת עד היום.

בשנת תרמ״ח, 1888, הקים ר׳ יצחק רקנטי בסמוך את בית הכנסת הספרדי "אוהל יצחק", שנחשב היום לגדול שבבתי הכנסת בשכונה. שני בתי הכנסת זה לצד זה משקפים את מה שהפך את נחלת שבעה לשונה מן הרובע שממנו יצאו מייסדיה: שכונה מעורבת של אשכנזים וספרדים, שנבנתה בהדרגה ולא לפי עדה.

איך נראתה השכונה מבפנים

בשונה מהשכונות החדשות שקמו אחריה, לנחלת שבעה לא היו תוכנית אדריכלית או תשתית מתוכננת. היא גדלה לפי הצרכים והאמצעים של מי שגר בה. הבתים היו בני שתי קומות, דירה אחת בכל קומה, עם מדרגות חיצוניות לקומה העליונה. בחצרות נחפרו בורות מים.

בין הבתים נמתחה רשת צפופה של סמטאות צרות, שלפעמים הספיקו בקושי למעבר אדם או בהמה. מי שבא מן הרובע היהודי זיהה כאן את מה שהשאיר מאחוריו: אותה צפיפות, אותן חצרות פנימיות. ש״י עגנון כתב ב"תמול שלשום" שלשבעת הבתים האלה לא היו הדר ויופי, אבל הייתה להם מעלה אחת: הם הרחיבו את גבול ירושלים. לפי תיאורו, אנשי ירושלים לא נהגו לצאת משער העיר אלא בחול המועד פסח, כשסבבו את החומה, ומשנבנתה נחלת שבעה התחילו לצאת גם בימים אחרים, כדי לבקר את אחיהם שגרו בה.

שנים של הזנחה ותוכניות הריסה

מה שהיה יתרון בשנות ה־70 של המאה ה־19 הפך לנטל במאה ה־20. בשנת 1939 התקבלה תוכנית 549, שייעדה את השכונה להריסה. היא בוטלה רק בשנת 1950, אבל בינתיים עזבו בית הדפוס של סלומון ועסקים נוספים, והחיבור לרשת הביוב התעכב עד 1955. באותה שנה נכללה השכונה בתוכנית המתאר של ירושלים כאזור הריסה.

החוקר זאב וילנאי כתב בשנת 1960 שבתי נחלת שבעה קטנים וצפופים ושגרים בהם עניים, אבל שהם אבני זיכרון לראשיתה של ירושלים החדשה, ושסכנת חורבן מתקרבת אליהם. הוא צדק: בשנות ה־60 אושרה תוכנית להפוך את האזור לרובע משרדים, כמה בתים נהרסו, ובמקומם הוקם בניין "בית יואל", על שמו של יואל משה סלומון. ההמשך לא יצא לפועל, וגם תוכנית מ־1970 לסלול במקום כביש רחב בין רחוב יפו לרחוב הלל נגנזה. בינתיים הפכו הבתים לבתי מלאכה ולמחסנים, והחזיתות השחירו מפיח.

השיקום של 1988

בשנות השמונים, בעקבות לחץ ציבורי ומודעות הולכת וגוברת לשימור, יצאה לפועל תוכנית לשיקום השכונה בהוראת ראש העיר טדי קולק. לפי שלט המועצה לשימור אתרי מורשת, עיריית ירושלים שיקמה את השכונה יחד עם משרד התיירות, בעלי הנכסים והקרן לירושלים, בפיקוח האדריכל נחום מלצר. התוכנית אושרה במאי 1988, העבודות התחילו באותו קיץ והושלמו בפברואר 1989.

המחסנים ובתי המלאכה פונו, הרחובות רוצפו והפכו למדרחובים, החזיתות נוקו ונקבע שילוט אחיד לבתי העסק. בתי קפה, מסעדות וגלריות תפסו את מקומם של בתי המלאכה. את מה שנחשב פעם למגרעה, הסמטאות הצרות והבנייה הלא מתוכננת, הפך השיקום לסימן ההיכר של המקום. בלילה שבין 9 ל־10 באוקטובר 1994 נרצחו שני אנשים בפיגוע ירי ברחוב יואל משה סלומון, ובשכונה הוקמה פינת הנצחה לאחת ההרוגות, מעין לוי בת ה־19.

מה נשאר מנחלת שבעה של המייסדים

שמות הרחובות, ריבלין וסלומון, שומרים את זכרם של שניים מן השבעה. בית הכנסת "נחלת יעקב" עומד במקומו. מתווה הרצועות שנחתכו בגורל לפני יותר ממאה וחמישים שנה עדיין מורגש בצורת השכונה: מלבן שמתרחב מעט כלפי צפון וחצוי באלכסון בידי רחוב יפו.

מי שרוצה להבין את המהלך הרחב, איך עיר שהסתגרה מאחורי חומותיה התפשטה לכל הכיוונים בתוך כמה עשורים, ימצא אותו בסקירה על ההיסטוריה של ירושלים. ומי שמתעניין במקום שממנו יצאו שבעת המייסדים, ובגורלו במאה ה־20, יכול להמשיך אל תולדות הרובע היהודי. נחלת שבעה עומדת בדיוק באמצע הדרך בין שני הסיפורים: היא נבנתה בידי אנשי העיר העתיקה, והייתה אחד הצעדים הראשונים של העיר החדשה.